בס"ד
ספר
בן
איש חי הלכות
ועליו
חונה ספר:
'מאמר
מרדכי'
הארות
והערות ממו"ר הראשון לציון המקובל האלקי מרן הרב
מרדכי אליהו זצוק"ל
נלקט
ונערך ע"י:
שלו
שבתאי
שנה
ראשונה
פרשת בראשית
הלכות
ציצית
וַיַּעַשׂ
ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם [בראשית ג, כא].
הנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל
בענין הלבושים דאדם הראשון, קודם החטא היו כתנות אור מן החשמ"ל, וכשחטא הפסיד
אותם הלבושים דחשמ"ל, שהם שע"ח נהורין כמנין חשמ"ל,
ועשה לו מלבוש אחר מקליפת נגה, והם כתנות עור, וכנזכר בעץ חיים (שער קליפת נוגה
פרק ד), יעוין שם. גם כתב הארי ז"ל בשער הכונות [דף ב ע"ב] בכונת מלביש ערומים דמלבוש האדם הוא מן הקדושה, ועל ידי עבירות שעושה גורם שיתאחזו הקליפות במלבושיו.
והנה המלבושים יש בהם אור המקיף מחוץ להם כנודע, כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך
הגוף, והמלבוש סובב את הגוף, ועל המלבוש הם האורות המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים,
ולכל לבוש ולבוש יש בחינת אור מקיף כפי ערכו, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו
אור מקיף, לפי שאין יכולת בקליפות לינק ולהתאחז באור המקיף, ולכן הוא עומד בחוץ
ואין לו פחד מהקליפות וכו', יעוין שם.
והנה בזה מובן קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון
קודם החטא ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו שראה שיש עליו אור מקיף
גדול כפי ערך הכתונת אור והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד [בראשית ג, א] והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו וגרם להעביר מעליו כתונת אור
והיה "עור" במקום "אור", כמו שנאמר [שם, כא]: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", ואמרו בזוהר
הקדוש [ח"ג דף פג ע"ב, ובתיקונים דף צב ע"ב] שדבק
בו משכא דהווייא. ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי בה וי לבשם הוא
משכא דחווייא וי היה שדבק בם שכל זה היה מחמת החטא. ונ"ל בסיעתא דשמיא ההפרש
בין אור לעור הוא מספר ס"ט כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד
סט"א כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה שהוא יגון פלוני, אנחה פלונית כנז'
בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד, כי הנעשה
אביון מן המצות דבק בו יגון, דשני אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו
אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי, ואז יחסר מספר יגון מן
אות ע' דעור וישאר אות א' ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה.
ולפי האמור דאין אחיזה לחיצונים באור המקיף
דלכך נתקנא הנחש באדם הראשון בעבור אור המקיף שהוא היה ערום ממנו שאין לו אחיזה
בו, הנה בזה מובן בסיעתא דשמיא הטעם שמצות ציצית מסוגלת לזכור את מצות ה' כדכתיב [במדבר טו, לט]: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", והוא כי הציצית הוא
בחינת אור מקיף, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל [שער הכוונות
דף ד ע"א], ולכך יש בו כח לדחות את הקליפות,
וכיון דדוחה את הקליפות לכך מועיל לזכירה, דידוע מה שכתב רבינו ז"ל בשער
הכונות [דף ב ע"ב] בסוד המלבושים שלובש האדם
שצריך להזהר שלא ילבש ב' מלבושים בבת אחת, והעושה כן קשה לשכחה[1]. וסוד
הדבר כי לכל לבוש יש בחינת אור מקיף , ואין דבר שדוחה הקליפות כמו אוה"מ, לפי
שאין להם יכולת לינק ולהתאחז בו, ונמצא כי המחבר שני לבושיו ולובשם ביחד אינו מניח
מקום לאוה"מ ליכנס תוך שני המלבושים ולהקיף בין כל לבוש ולבוש, ועי"כ
אין הקליפות נדחות משם. ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות, כי הזכירה היא
מצד הקדושה בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך, עכ"ל יעוין שם. ובזה מובן הטעם
שפיר דהציצית כיון דהוא בחי' אור מקיף יש
בו כח לדחות הקליפות, וממילא תדחה השכחה ותתגבר הזכירה בראייתו לזכור מצות ה', כי
בראייתו על ידי הכונות השייכים לזה תתעורר
הארת אור המקיף שהוא סוד הציצית.
ולכן תמצא ציצית מספר בית יעקוב, ולזה אמר [ישעיה ב, ה]: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", כי אחיזה באור המקיף שהוא סוד הציצית אינו אלא לישראל שהם בית יעקב, ולזה אמר [שמות יט, ד]: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", והוא כי נשרים מספר ציצית. וכל זה לעת עתה שאין לנו השגה בטלית עצמו אלא רק בציציות שהם הכנפים, אבל בגמר התיקון אביא אתכם אלי שתשיגו הכל גם בבחינת הטלית גם אלי - אל י' שהוא סוד חכמה.
א. קודם שיברך ויתעטף יכוין לקיים מצות עשה
ללבוש ציצית מצויצת כהלכתו, שנאמר "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" [במדבר טו, לח],
והיא מצות עשה שהזמן גרמא, ועל ידי כונת הכנה זו אז
יהיה כח בהכנתו בברכה להעלות מיין נוקבין ולהמשיך המוחין, כמו שכתב רבינו
הרש"ש בנהר שלום [דף נב ע"א; בסוף עץ חיים דף טז ע"א]. ולכן טוב לומר בפיו קודם הברכה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
וכו' הריני מוכן ללבוש ציצית מצויצת כהלכה כמו שצונו ה' אלהינו 'ועשו להם ציצית על
כנפי בגדיהם' כדי לעשות נחת רוח ליוצרינו וכו'", וגם צריך לכוין בעת שמתעטף
בו שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם. וכתבו האחרונים
ז"ל מי שאינו עושה כך, עליו נאמר [ישעיה כט, יג] "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה".
ב. יברך להתעטף בציצית, בשב"א תחת
בי"ת ולא בפת"ח. וצריך לכוין בברכת הטלית גדול לפטור טלית קטן שעליו שלא
פשטו בלילה, משום דאיכא דסבירא ליה שצריך לברך על טלית קטן בבוקר, ומשום ספק ברכות
להקל אין מברכים. וכתבתי בספרי הקטן מקבציאל דאם יכוין בכך סגי בהכי, ואין צריך
למשמש בטלית קטן בשעת ברכה גם לדעת מרן ז"ל [עיין שו"ע או"ח ח,
טז], ועל כן כיון שהשכחה מצויה באדם ומשתלי ולא מכוין
לפעמים לכך נכון שירגיל עצמו להוסיף בנוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"
הנזכר לעיל, עוד דברים אלו "והריני מוכן לברך על עטיפת הטלית כתיקון
חז"ל, והריני מכוין לפטור בברכה זו גם הטלית קטן שעלי"[2].
ג. קודם שיברך יעיין ויבדוק בחוטי הציצית שלא
יהיה בהם חסרון הפוסל, וגם יפריד הציציות בידיו שלא יהיו החוטין מסובכין זה בזה,
ורק בשבת לא יפריד אלא יבדקם בלבד. וגם עוד יזהר בכל יום לבדוק ולעיין החוטים
למעלה בקרן במקום הנקב, שאם נפסק שם אפילו חוט אחד פסול, ובשעת הדחק שאיחר לבא או
שהציבור ממתינין עליו לעשות פתיחת ההיכל או לקרא בתורה יוכל לסמוך אחזקה ולא יבדוק
באותה הפעם. וכן מי שהולך בדרך ואין בידו לתקן, כתבו האחרונים שיש לסמוך על החזקה
ולא יבדוק.
ד. גם טלית קטן יזהר לבדקו קודם, ובזה תהיה גם אשתו מסייעת במצוה שתהיה זהירה לבדוק טלית קטן בעת שמזמנת הבגדים לבעלה להחליפם, ותזהר גם כן להפריד החוטין כי מחמת כבוס ודאי יהיו מסובכים זה בזה, ואז תטול שכר בזו המצוה להציל בעלה מן האיסור, שלפעמים האיש בהול ללבוש בגדיו ואינו בודק, אך עם כל זה הוא לא יסמוך על אשתו אלא יבדוק ואחר כך יברך.
ה. סדר עטיפת הטלית גדול הוא כך, אחר סיום הברכה
תעטף בו ראשך בלבד, ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחלה, דאין לנו אלא דברי
רבינו האר"י ז"ל. ואחר שעטפת בו ראשך יהיו הד' כנפות יורדין על הכתפיים
לצד פנים, שנים על צד ימין ושנים על צד שמאל, אז תאחז תחלה בשנים שלצד ימין
ותשליכם לאחוריך לצד שמאל, שיהיו כרוכים סביב צוארך על כתף השמאלי לאחור[3],
ושתיים השמאליים ישארו תלויים נגד פניך, ותמתין מעט שעור מהלך ד' אמות או פחות מעט[4],
ותחזור ותשליך אותם השנים השמאליים גם כן לאחוריך לצד שמאל, באופן שעתה נעשו כל
הד' כנפות תלויים לאחוריך ביחד בצד שמאל, ותמתין שיעור מהלך ד' אמות[5], ואז
תוריד הטלית הכרוך בצוארך על כל גופך[6], ועתה
תהיה מעוטף בו ראשך וגופך ביחד. כן מפורש בספר הכוונות דרוש הציצית פרק א' [דף ד ע"א], וכמו שדקדק יפה הרב אמת ליעקב ז"ל דף ק"ז ע"ד [בקונטרס שפת
אמת סימן י], וכן מפורש להדיא בסידור רבינו
הרש"ש ז"ל. ומה שכתבנו שישהה בין השלכת שתים הימניים להשלכת שתיים
השמאליים שיעור הלוך ד' אמות, זה לא נתפרש להדיא בדברי רז"ל ובדברי
הרש"ש ז"ל, אך הואיל ונתפרש שם שצריך לכוין בזה כונות בפני עצמם ובזה
כונות בפני עצמם, דהשלכת השתים תחלה בעוד שהשתים השמאלים עודם תלויים לצד פנים יש
בזה ענין בפני עצמו, ואנחנו אין אנחנו מכוונים בכונות האלו, לכך די לנו שנשהה
הילוך ד' אמות כדי לקיים ההוראה של מעשה זו, וכמו שכתוב [בראשית לב, יז] 'עדר עדר לבדו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר'.
ו. בין בטלית גדול ובין בטלית קטן יברך מעומד.
ומנהג רבינו האר"י ז"ל שגם טלית קטן היה תחלה מעטף בו ראשו ואחר כך
מוריד אותו על גופו, ולפיכך היה מברך על טלית קטן "להתעטף". וכל אדם אם
יעשה כן הנה מה טוב. אך מי שאינו מעטף בו ראשו אלא תכף מורידו על גופו ולובשו,
יברך "על מצות ציצית" ולא יברך "להתעטף".
ז. הלובש טלית חדש יברך "שהחיינו" אחר
ברכת "להתעטף" וטלית קטן אין מברכין שהחיינו דאין דרך לעשותו מדבר חשוב
שיהיה שמח בו. ואם עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו יברך שהחיינו.
ח. אין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד
אחד של הטלית על הראש ולא יהפך, כמו שיש נוהגים להקפיד בכך ולעשות סימן, כי מפורש
בדברי רבינו האר"י ז"ל [שער הכוונות ה ע"ב] דאין להקפיד על כך, וילבוש כאשר יזדמן לו[7].
ט. יזהר שלא יסיר הטלית מעליו בשום זמן, הן בעת
שינה הן בעת תשמיש המטה[8], ורק
כשיכנס למרחץ יסירנו. ואם נכנס לבית הכסא ואין עליו בגד עליון המכסה את הטלית קטן,
אז יכסה ויצניע הציציות שבו, שלא יהיו תלויים להדיא בגלוי.
י. אם פשט טלית גדול כדי ליכנס לבית הכסא או
בשביל עסק אחר על דעת לחזור וללבשו מיד, אין צריך לברך עליו שנית. ואף על גב דמרן
ז"ל [או"ח ח, יד] סבירא ליה לברך, קיימא לן
ספק ברכות להקל, ואפילו נגד סברת מרן ז"ל. הוא הדין בטלית קטן אם פושטו להכנס
לטבילה לא יברך כשלובשו בעת שיצא, משום ספק ברכות. ואף על גב דמפורש בספר הכונות [דף ז ע"ב] דרבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לברך על טלית קטן אחר טבילה, ואין
אומרים ספק ברכות כנגד רבינו האר"י ז"ל, מכל מקום יש לומר שאני רבינו
האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כונות הרבה ונעשה הסח דעת טפי.
מיהו אם פושטו כדי ליכנס למרחץ דשוהה שם הרבה, יש לברך ע"פ מנהג האר"י
ז"ל. כך העלתי בספרי הקטן מקבציאל. מיהו אם החליף בגדיו ולובש טלית קטן אחר,
אפילו שהוא לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון, יברך על זה החדש. וכן הוא הדין בטלית
גדול אם פושט זה שעליו ולובש טלית גדול אחר, יברך על השני.
ובספרי הקטן רב פעלים [ח"ב או"ח סימן ה] כתבתי בתשובה בסיעתא דשמיא במי שדרכו ללבוש ציצית ותפילין בכל יום בביתו
כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין[9], אך
מחמת שהולך במבואות ששם עוברים ושבים בני אדם הרבה בני ברית ואינם בני ברית אינו
לובש טלית גדול שיש לו בבית הכנסת, כי ניכר לעיני בני אדם, אלא יש לו טלית דק מאד
שיש בו שיעור טלית גדול אך אינו גדול הרבה, ולובשו בבית תחת הגלימא שלו, ולרוב
דקותו וגם אינו ארוך הרבה אינו ניכר לעיני בני אדם העוברים ושבים, וכשיבא לבית
הכנסת ישאר זה עליו תחת גלימתו, ולובש טלית הגדול שיש לו. והעלתי בסיעתא דשמיא
דיכול לברך בבית הכנסת על טלית השני, אף על פי שעדיין הראשון עליו שבירך עליו
בביתו, כיון דאיכא הפסק מביתו לבית הכנסת, וגם איכא הסח הדעת שהוא אומר פסוקים על
המזוזה, ועוד שוהה הרבה בדרך הילוכו, ושם בבית הכנסת לובש טלית אחר גדול כראוי
בעטיפת הראש והגוף, וזה הטלית שעליו הוא מונח על כתפיו תחת גלימתו, ועוד צדדתי
טעמים אחרים בדבר זה לברך, ואין לחוש בזה משום ספק ברכות.
מאמר מרדכי - פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א
[1]
[הערת העורך: ועיין לקמן פרשת וישלח (אות טז)
שכך פסק למעשה].
[2] טוב לומר לפני הברכה על
הציצית: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', הריני מוכן ללבוש טלית
מצויצת כהלכתה, כמו שצוונו ה' אלוקינו 'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם', וצוונו
להתעטף בציצית כדי שנזכור את כל מצוותיו לעשותם, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל
מצוות ה' ועשיתם אותם'. והריני מברך על עטיפת הטלית כתיקון רבותינו זכרונם לברכה,
ומכוון לפטור בברכה זו גם טלית קטן שעלי, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון
בוראנו. ויעלה לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כאילו כוונתי בכל הכוונות הראויות
לכוון במצווה זו, 'ויהי נועם'" וכו'. (מאמר מרדכי - לימות החול ז, ג; ועיין
גרסה דומה בסידור קול אליהו עמ' נט).
[הערת העורך: עיין גם נוסח לשם יחוד שהביא
הבא"ח בספר עוד יוסף חי (בראשית אות א)].
[3] בשעה שמתעטף בטלית צריך להיזהר
שהפנים תהיינה מכוסות, אך העיניים תהיינה מגולות - וזהו עיטוף, אבל אם יוריד את
ראש הטלית על פניו ויכסה גם את עיניו, אין זה עטיפה אלא כריכה, ועל כן צריך שיניח את
הטלית על ראשו עד המצח ויעביר את הטלית על חוטמו מצד מטה, ויכסה גם את שפמו וזקנו,
ועיניו תשארנה מגולות. (מאמר מרדכי - לימות החול ז, מב עפ"י עוד יוסף חי
בראשית אות יא; וחזר בו מרן הרב זצ"ל ממה שכתב בסידור קול אליהו עמ' נח אות ג
שאין לכסות הסנטר והפה).
[4] כששוהה בין העברת שתי הכנפות מצד
ימין לאחוריו, לבין העברת שתי כנפות צד שמאל, טוב להרהר בפסוק: "שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלקי, כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה
כליה". (מאמר מרדכי - לימות החול ז, לז עפ"י עוד יוסף חי בראשית ז).
[5] לאחר שהעביר לאחוריו גם את שתי הכנפות מצד שמאל, יהרהר
בשלושה פסוקים אלו:
"ה'
צבאות עמנו משגב לנו אלוקי יעקב סלה". "ה' צבאות אשרי אדם בוטח
בך". "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". (מאמר מרדכי - לימות החול ז, לח
עפ"י עוד יוסף חי בראשית ז).
[הערת העורך: בעוד יוסף חי בראשית אות ז כתב
הבא"ח: ואחר שישליך שני כנפות השמאליים יאמר בלחש ג' פסוקים אלו ה' צבאות
וכו' עכ"ל. ואילו מרן הרב זצ"ל כתב שיהרהר אותם].
[6] אחר שמתעטף בטלית, קודם
שהורידו על ראשו וגופו, טוב לקחת את ד' הציציות ולהסתכל בהם שתי פעמים, ואח"כ
יוריד את הטלית על גופו (מאמר מרדכי - לימות החול ז, לט).
[7] אך אם יש סימן בטלית כגון
עטרת משי או כסף שתופרים בשולי הטלית, יש להקפיד שלא ייהפך צד הראש כלפי מטה. (מאמר מרדכי -
לימות החול ז, מד).
[8] כשמשמש מטתו יכול לכרכה סביו
צווארו. (מאמר מרדכי - לימות החול ז, נ; דרכי טהרה כב, לח).
[9]
[הערת העורך: עיין לקמן פרשת וירא (אות ה) בענין
זה ומשמעותו].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה