11/11/2021

תקציר הלכות אבלות

 תקציר הלכות אבלות

מבוסס על תקציר הלכות אבלות שערך מו"ר הרה"ג הרב שמואל אליהו שליט"א – רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית. 

א.  משעת פטירה עד הקבורה

לפני קבורה - אונן

משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו - האשה או הבעל, הבנים והבנות, האחים והאחיות וההורים – אוננים; אחר הקבורה נקראים אבלים. האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן פטור הוא מכל מצוות עשה ומתפילה. כשאוכל, חייב בנטילת ידיים ופטור מברכות. אך אסור בבשר ויין ואסור בלימוד תורה. כל זמן שלא נקבר המת יכול האונן להישאר בנעליו או בסנדליו הרגילים. בשבת ויום טוב אין דיני אונן וחייב בכל המצוות.

זמן הקבורה

אין להתעכב בקבורת הנפטר שלא לצורך, אם צריכים קרוביו להגיע ממקום רחוק ויהיה לנפטר כבוד בהם, מותר לעכב הקבורה, ובלבד שלא יתעכבו יותר מדי.

מנהג ירושלים לקבור את המת ביום פטירתו, וכך ראוי לנהוג בכל מקום.

לוויה

יש להקפיד מאוד להפריד בין גברים ונשים בשעת הלוויה וההספד.

יש נשים, ומעוברות בפרט, שאינן נכנסות לבית הקברות מחמת הטומאה הנמצאת שם, ומנהג טוב הוא.

מנהג ירושלים - שאין בנים, בנות ונכדים הולכים אחר מיטת אביהם, וכך ראוי בכל מקום ומקום.

בשעת הלוויה נוהגים לומר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון", ו"אנא בכח". בקבורת אשה נוהגים להוסיף "אשת חיל".

הספד

מצוה גדולה להספיד את הנפטר כראוי ולשבח אותו במעשים הטובים שעשה בחייו, ואין להוסיף יותר מדי.

אין להספיד בערב שבת וחג לאחר חצות היום, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחול המועד, בחנוכה, בי"ד וט"ו באדר ובימים שאין אומרים תחנון.

קריעה

האבלים עומדים ומברכים:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת!

וקורעים את הבגד העליון לאורכו כ- 9 ס"מ. (בגד עליון: לספרדים - חולצה, לאשכנזים - גם מעיל). על אב ואם קורעים מצד שמאל גם את החולצה והגופיה כנגד הלב. על שאר קרובים קורעים מצד ימין. יש נוהגים שהנשים אינן קורעות, ולנוהגות לקרוע, צריכה אשה לקרוע להן ובצנעה.

יש נוהגים לקרוע בבית העלמין לפני קבורה, ויש נוהגים לאחר קבורה.

קבורה

מצוה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים כלי עבודה מיד ליד. אין לשכב על הקבר לאחר הקבורה, אבל טוב לבקש סליחה מהנפטר, להניח אבן או גוש עפר ביד שמאל על הקבר ולומר: "לך בשלום ותנוח בשלום, ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

אחר היציאה מבית הקברות טוב לקטוף עשב ולהשליך אחר הגב ולומר: "ויציצו מעיר כעשב הארץ". רוחצים ידיים ולא מנגבים.

ב.  משעת פטירה עד סוף ה"שבעה"

ניחום אבלים:

יש מנחמים: "מן השמים תנוחמו".

ויש מנחמים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

שאילת שלום

אסור לאבל לשאול בשלום אחרים. אם אחרים שואלים בשלומו, יענה להם בשפה רפה ובנענוע הראש.

רחיצה וסיכה

מותר לאבל לרחוץ רק פניו, ידיו ורגליו במים קרים ולא בחמים. אסור לשים על עצמו בשמים ושמנים למיניהם. לרפואה ולצורך מיוחד - מותר. להתאפר ולהתקשט בתכשיטים אסור; לכלה ולמשודכת מותר.

ישיבה על הקרקע

לא יישב על כיסא, מיטה או ספסל אלא על שטיח או מזרן.

אשכנזים נוהגים לישב על שרפרף נמוך.

בשר ויין

מותר לאכול בשר ויין כל שבעת ימי אבלות, אך יש נוהגים לאסור. ולפי כולם, בשבת אוכלים בשר ושותים יין.

לימוד תורה

האבל אסור בלימוד תורה, אך יכול לקרוא דברים הקשורים בצער ואבילות כגון - הלכות אבלות, ספר איוב, דברים הרעים בירמיהו וכו'. מותר גם לשמוע דברי תורה ומוסר המעוררים צער ומועילים לתשובה. מותר לקרוא דף זה.

מלאכה

אין לאבל לעסוק בשום מלאכה, ואסור לו ללכת לעבודה במשך כל השבוע. אם האבל שותף עם אחר בעסק מסוים, צריך השותף לסגור את העסק במשך השבוע, ויכול השותף להתעסק באותה מלאכה בצינעה בביתו. אם אין אפשרות לסגור את העסק, יש לשאול רב. וטוב לשאול דבר זה בהיותו אונן.

עבודות הבית

אם הבית שהיא אבילה לא תסרוג ולא תתפור ולא תכבס, אך יכולה לעסוק בעבודות הבית כגון: בישול וניקיון או כיבוס בגדי תינוקות.

אך מציווי חכמים צריכות שכנותיה לעשות דברים אלו.

שמחה והנאה

האבל לא ישתתף בשמחה ולא יעשה כל דבר שיש בו שמחה או הנאה. (כגון: שמיעת ניגונים, ריקוד, תשמיש המיטה וכו').

מקום ישיבת ה"שבעה"

טוב לשבת "שבעה" בבית הנפטר, ואם אין אפשרות לקיים שם מניין רצוי לשבת בבית גדול האחים, שיש שם מניין. בבית זה מדליקים נר נשמה כל ה"שבעה" ומכסים את המראות והתמונות.

חליצת נעליים

יש נוהגים לשים עפר ואבנים בתוך הנעלים כשיוצרים מבית הקברות. כשמגיעים לביתם, חולצים את נעליהם או נועלים נעלי גומי (ולא עור).

סעודת הבראה

לא יאכלו האבלים משלהם את הסעודה הראשונה, שכניהם יביאו להם מאכלי אבילות. ספרדים נוהגים להגיש פת לחם עם ביצים, זיתים או עדשים וכד'. ונותנים להם את הלחם בידם. (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים) אשכנזים נוהגים להברות בקפה ועוגה בלבד.

תפילה ומצוות

האבלים חייבים בכל המצוות חוץ מתפילין ביום הפטירה. טוב לערוך תפילה במניין בבית האבל ולומר שם דברי תורה לע"נ הנפטר.

אם אין מניין, יש מתפללים ביחידות ויש ההולכים לבית הכנסת בצנעה.

החלפת בגדים

אין להחליף בגדים במשך כל ימי ה"שבעה". אם הם מלוכלכים מאוד, מותר להחליפם, ולא יחליפום בבגדים חדשים או מכובסים. אבל על אביו או אמו שהחליף בגדיו צריך לקורעם שנית.

שבת

יום שישי, כשעתיים לפני כניסת השבת, יקום האבל מן הארץ. ירחץ פניו ידיו ורגליו בצונן. יחליף את בגדיו העליונים לבגדים נקיים אך לא חדשים או מכובסים. בגד מכובס ימסרנו לאחר שילבש כחמש דקות, ינעל נעליו וילך לבית הכנסת. יש נוהגים להתפלל בבית אבל בערב שבת. ויש נכנסים לביהכ"נ ב"בואי כלה".

אסור לאבל לנהוג אבילות בשבת בגלוי אבל בצינעה ימשיך אבילותו.

מיד במוצאי שבת אחר הבדלה יחזור לאבילותו, אם לא נגמרו ה"שבעה".

חגים

אם בתוך ה"שבעה" חל אחד מן החגים: ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, פסח, שבועות, - יקום האבל מן הארץ כשעה לפני החג, יסיים אבילותו ולא יחזור לשבת "שבעה".

ג.    מהשבעה עד סוף השנה

אזכרות "שבעה" ו"שלושים"

מונים שבעה ימי אבילות מיום הקבורה. אם התחילו האבלים לשבת "שבעה" ביום הקבורה לפני סוף היום (שקיעת החמה), הרי זה נחשב ליום אחד וצריכים לשבת עוד שישה ימים. כך סדר הקימה:

ביום השביעי בבוקר אחרי תפילת שחרית ירחצו האבלים את ידיהם, יקומו ממושב ה"שבעה" ויעלו לקבר. והספרדים נוהגים לאמר את הפסוקים "לא יבוא עוד שמשך וכו'" ואח"כ אוחזים בידם ומקימים את האבלים. וייזהרו שאיש יקים איש ואשה תקים אשה. יש נוהגים לעשות סעודה בליל ה"שבעה" ולומר בה דברי תורה (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים). ביום השלושים יעלו ג"כ לקבר.

למנהג זה:

א: אם נקבר ביום ג' (אפילו נפטר קודם לכן), וישבו מעט באותו יום לארץ, עשו סעודה ביום א' בערב. ויקומו מה"שבעה" ביום ב'. אחר שלשה שבועות ביום ג' בערב יעשו סעודת שלושים, וביום ד' יעלו לקבר.

ב: אם נקבר ביום א' יעשו סעודה ביום ה' בערב. יקומו מהארץ שעה לפני שבת. יפסיקו אבילותם בשבת בבוקר, ויעלו לקבר ביום א'. נוהגים לעשות לימוד, ולומר בו דברי תורה לעילוי נשמתו. אחר שלושה שבועות, ביום א' בערב, יעשו סעודת "שלושים", וביום ב' יעלו לקבר.

סדר עלייה לקבר בשבעה שלושים ושנה

טוב להביא עשרה אנשים בני מצוה, ולומר פסוקי תהילים מפרק קי"ט או משניות לפי אותיות שם הנפטר ואח"כ לפי אותיות נשמ"ה. יש נוהגים לומר גם פרקים: ט"ז, י"ז, ל"ג, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל, מתהילים. אח"כ יאמרו אשכבה וקדיש.

מצבה

יש להקים אבן או בסיס למצבה ביום השביעי. את המצבה נוהגים להקים עד יום השלושים. בכל מקרה ראוי לזכור שאין נחת רוח לנפטר ממצבות מפוארות. וטוב יותר להרבות מעשים טובים וגמילות חסד לעילוי נשמתו.

כל שלושים יום

כל שלושים יום אין לובשים בגדים חדשים ולא חולצה לבנה מכובסת ואין נוטלים ציפורניים. אבל על אביו ואמו יתגלח ויסתפר מספר ימים אחרי שלושים יום כשיגערו בו חבריו, אבל על שאר קרובים יסתפר ביום ה"שלושים", או בערב חג אם עברו ה"שבעה" ימי אבלות.

שנה ראשונה

כל שנת האבילות ישתדל האבל להתפלל כשליח ציבור, ובלבד שקולו יהיה נעים ויודע שהוא רצוי לקהל. אם אינו מתפלל כשליח ציבור, יקפיד לומר את כל הקדישים ובמיוחד קדיש יתום, שהוא הקדיש שלפני "עלינו לשבח".

יש אומרים קדיש במשך שנה, ומנהג רוב העדות להפסיק לאומרו אחרי 11 חודש. יש חוזרים לומר קדיש אחרי שבוע הפסקה ויש חוזרים בשבוע אחרון של השנה.

יש נוהגים לעשות אזכרה ביום סיום אמירת הקדיש בסוף 11 חודש.

במשך השנה הראשונה לא ילכו בני הנפטר לטיולים ולמקומות שמחה כגון סעודת חתונה וסעודת ברית. אך ל"ברית" עצמה - מותר. ויש אומרים שאין מחדשים בגדים.

אזכרת שנה - יארצייט

ביום הפטירה בכל שנה ושנה נהוג לעשות אזכרה ולימוד לזכר הנפטר.

וכך סדר האזכרה:

מערב שבת שקודם יום האזכרה מתחילים לומר קדיש עד יום האזכרה. וטוב שיעלה באותה שבת ל"מפטיר" או "משלים" ויאמר קדיש שאחר הקריאה בתורה. את תאריך יום השנה קובעים לפי יום הפטירה. כגון: אם נפטר ביום י' בשבט אפילו אם נקבר אחריו, יום השנה יהיה בי' בשבט בכל שנה ושנה.


09/11/2021

צוואתו של הרב יונה פורת זצ"ל לציבור הרחב

בס"ד מוצאי שבת קודש חיי שרה תשפ"ב

 

צוואתו של הרב יונה פורת זצ"ל לציבור הרחב

הרב שלו שבתאי – מושב מנוחה יע"א

 

מורי ורבותי, קהל קדוש, ברשות מו"ר אבי, הרבנים שליט"א, המשפחה האבלה.

אברהם אבינו נולד בכורדיסטאן?

הלילה, מוצאי שבת חיי שרה, זו אזכרת השבעה של הרה"ג הרב יונה פורת זצ"ל – רב מושב רווחה ומועצה אזורית שפיר. נפל חלקו בפרשה שבה אנחנו קוראים על מותו של אברהם אבינו בשיבה טובה, וכך מובא בפרשה (בראשית כה, ח-ט): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה...".

ידוע שרבים הם המפרשים האומרים שאברהם אבינו עליו השלום נולד בכורדיסטאן (עיין בבא בתרא צ"א ע"א). המנוח הרב יונה זכה לעלות ממקומו של אברהם אבינו עליו השלום והחזיק בדרכו ללכת ממקום למקום לקרוא בשם ה' אל עולם, וכמו אברהם אבינו זכה גם הוא להיקבר בארץ הקודש. עיקר שבחו של אברהם אבינו הוא "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יח, יט). עיקר העיקרים הוא ההמשכיות בקיום התורה והמצוות. וב"ה שזכה המנוח שבניו הולכים בדרכיו.

בני סימונייא מחפשים רב

מובא בגמ' ירושלמי (יבמות פי"ב הלכה ו) שבני סימונייא (שם של מקום) באו לפני רבי יהודה הנשיא וביקשו ממנו שיתן להם תלמיד חכם אחד מתלמידיו שינהיג אותם, שהוא דרשן, דיין, חזן, מלמד תינוקות, שיעשה את כל צרכיהם. עכת"ד.

אפשר לומר שכך היה הרב המנוח, הרב יונה פורת זצ"ל. כאשר אנחנו באים להספידו ולהתעסק בשבחיו, אנחנו בעצם צריכים לדבר על רב שזכה למלא מכלול תפקידים עת כיהן כרב מושב רווחה וכרב אזורי שפיר במשך שנים רבות. המנוח היה איש רב פעלים: מלמד תינוקות ורב בבית ספר, דרשן, חזן, שוחט, מנקר, מוהל, עורך חופות וכו', כדרכם של חכמי כורדיסטאן בדורות עברו.

 

רב מושב – רבנות קהילה אמיתית

בשונה מחכמי כורדיסטאן, הרב יונה זצ"ל זכה ללמוד כאן בארץ הקודש את רוב תורתו. הרה"ג הרב בנימין אביעד זצ"ל[1], קירב אליו את הרב יונה ועודדו להיות רב מושב. הרב בנימין אביעד היה אומר לתלמידיו שומעי לקחו שהם צריכים להיות רבנים במושבים, כי זאת רבנות קהילה אמיתית, הרי בשכונה גדולה בעיר הומה יש עשרות אלפי תושבים. מתוכם רק חלקם הקטן מגיע לבית הכנסת, ממילא, הוא לא יכול להכיר את תושבי השכונה אישית. לעומת זאת, רבנים במושבים מכירים את כולם ו'משופשפים' בכל צרכי הקהילה, מ-א' ועד ת'"[2].

בית הוועד באבן שמואל

ב"בית-הוועד", בישוב אבן שמואל, היה בית-מדרש בו התכנסו בכל יום שלישי רבנים ושוחטים מהאזור כולו (לכיש, שפיר, קריית-גת ואשקלון). הרבנים למדו הלכה לעומקה מהרמב"ם הטור והשולחן-ערוך על הסדר, ולאחר מכן, למדו ענייני פרשת השבוע ונושאים שונים בתורה[3].

בית-הועד" הוקם על-ידי הרב בנימין אביעד זצ"ל בעידודו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בזמן היותו דיין בבאר-שבע, אשר גם ליווה אותו שנים רבות. במקום התכנסו רבני ידועי-שם, ביניהם הרה"ג הרב חיים דוד הלוי זצ"ל[4] – רבה של ראשון-לציון, ולימים הרב הראשי לת"א-יפו, הרה"ג יוסף שרביט זצ"ל – רבה של אשקלון, מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל – רב מושב מנוחה ומועצה אזורית לכיש ועוד רבנים חשובים.

כאמור לעיל, גם הרב יונה פורת זצ"ל למד בבית הוועד. הוא סיפר בעבר כי "נכנסתי על מנת ללמוד לרבנות. המושבים היו זקוקים לרבנים, והרב בנימין אביעד דחף אותי לבוא ללמוד. הרב חיים דוד הלוי דרבן אותנו הרבה. אני קיבלתי מהרב חיים דוד הלוי המלצה, וכולם כיבדו אותו ואת המלצותיו"[5].

מומחיות בכל תחום

כאשר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל נשא דברי הספד על הרב שלום משאש (רב העיר ירושלים) הוא תיאר כי בדור הקודם, היה רופא כללי שהיה נותן תרופות לכל דבר בגופו של האדם, עבור כל חולי וכל מכאוב, אך כיום יש לכל רופא התמחות מיוחדת, יש רופא מיוחד לראש, ויש רופא עיניים, אף אוזן גרון וכו'. כך גם כיום יש רבנים כיום הבקיאים היטב בהלכות שבת, אך בהלכות טהרת המשפחה אינם בקיאים או להיפך, אך בדור הקודם היו הרבנים צריכים להיות בקיאים בכל נושא וכל תחום. ואכן כך היה הרב יונה זצ"ל מאותם רבנים של הדור הקודם, מומחיות בכל תחום.

דברי תורה מהרב יונה זצ"ל – צוואתו לציבור

אמרו רבותינו ז"ל שהנשמה נמצאת במקום ההספד שלה: "אחים בהספידא דהתם קאימנא"[6].

לכן  אני רוצה לומר לציבור היקר, דברי תורה מהרב יונה זצ"ל, דברים אשר הוא אמר בהספד על מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל. אם נתבונן בדברים, נראה כי הרב יונה השאיר לנו שם את צוואתו לציבור.

ואלו דברי קודשו[7]:

הגמרא (כתובות קג ע"א) מספרת כך: "בשעת פטירתו של רבי אמר: 'לבני אני צריך'. נכנסו בניו אצלו, אמר להם: 'היזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מטה תהא מוצעת במקומה'".

שואלת שם הגמרא: האם רבי צריך לצוות את בניו להיזהר בכבוד אמא? הרי זו מצווה מן התורה, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מתרצת הגמרא: הייתה זו אשת אב בלבד – דהיינו, אם חורגת – עבורם. ושבה הגמרא להקשות: אשת אב גם כן מהתורה היא דתניא: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", "את אביך" – זו אשת אביך, "ואת אמך" – זו בעל אמך, "ויו" יתירה לרבות את אחיך הגדול. ומתרצת: "הני מילי – מחיים, אבל לאחר מיתה – לא". אינו דומה כיבוד שחייבים באם ביולוגית לכיבוד לאם חורגת.

עוד ציווה רבי את בניו: "נר יהא דלוק במקומו". מה משמעות ציווי הנר? אלא, הנר הוא מבדיל בין יום חול לבין השבת. בערב שבת מדליקים נרות. בדרך רמז, אומר להם רבי: בניי היקרים! לשמור על קדושת השבת, שהנר הזה יהיה דלוק כל הזמן. לא רק שבת אחת – אלא כל החיים שלכם, תלכו לאור הנר הזה, ואז תדעו מה מעלתה של שבת קודש.

הוסיף ואמר להם: שולחן יהא ערוך במקומו. מה הוא שולחן? – שולחן הוא מאכלו של האדם. בדרך רמז אומר להם: בניי היקרים! אני מבקש שתאכלו כשר. בדקו כל דבר מאכל הנכנס לפיכם: האם הוא כשר, האם אין חשש תולעים, הופרשו תרומות ומעשרות וכו'. לא כל מאכל מותר להכניס לפה. "שולחן ערוך" צריך להיות בביתו של כל אדם, כי האוכל הכשר משפיע על הנשמה, משפיע על פיתוחו וגידולו של הילד. להכניס לתוך הפה דברים לא כשרים – זה חמור ביותר.

לבסוף אמר להם: מטה תהא מוצעת במקומה. בדרך רמז אומר להם: בניי היקרים! שמרו על טהרת המשפחה, על קדושת הבית היהודי, על טהרת האישה, על טהרת הקודש. יש לכך  השפעה גדולה מאוד, וכאשר שומרים על טהרת המשפחה חלה קדושה יתירה בילדים, והם אינים מושפעים לרעה, חלילה. כאשר אמו של הילד טובלת במקווה ומטהרת עצמה, מתקדשת, הילד מושפע לטובה ביראת השמים שלו, הוא מנומס והוא בעל קדושה וטהרה.

אלו ציוויי רבי לבניו כדי שהם יעבירו את הקדושה הלאה לדורות הבאים. גם אנו נאמר לעצמנו ולציבור הקדוש: בע"ה נקיים הלכה למעשה, את קדושת השבת, את קדושת השולחן ואת קדושת טהרת המשפחה. והמצוות הללו יהיו לעילוי נשמתו של המרוחם, הרב הגדול הרב שבתאי בן חיים בן כתון, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. והוא יתפלל בעד בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו, ניניו, נכדיו, אנשי מושב מנוחה, מושב רווחה, בעד כל הציבור הקדוש הזה, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן ואמן!

עד כאן דברי קודשו.

ואנחנו רק נוסיף ונאמר, יהיו דברי התורה שאמרנו והמצוות החשובות הללו לעילוי נשמתו של המרוחם הרב הגדול, הרב יונה פורת זצ"ל, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, והוא יתפלל בעד בניו, כלותיו, וכל יוצאי חלציו, אנשי מושב רווחה, ומושב מנוחה, בעד כל הציבור הקדוש הזה, אמן כן יהי רצון.



[1] הרב בנימין אביעד זצ"ל. כיהן בקודש כרב האזורי הראשון באזור שפיר במשך ארבעים ושש שנים: ה' תשט"ו – ה' תשס"א (1955-2001 למניינם). הקים עולה של תורה, רדף צדקה וחסד, ייסד מוסדות תורה לנוער ומבוגרים, "בית וועד לרבנים ו"כולל" לאברכים. דאג לרווחתם הגשמית של תושבי האזור. היה אהוב ומקובל על הבריות. כיהן כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל בשנים ה' תשל"ג – ה' תש"מ (1973-1980 למניינם). נלב"ע במוצאי שבת קודש פרשת "כי תבוא" בי"ט אלול ה' תשס"ד (2004 למניינם). תנצב"ה.

[2] כך סיפר לי הרב אשר אבידן שליט"א רב מושב זרחיה (הובאו דבריו בספר השבח לאל, מהדורת תשע"ב, עמ' 187).

[3] הרב יונה זצ"ל הזכיר את בית הועד בהספדו על מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל, וז"ל: "הזיכרונות שלנו מהרב [=הרב שבתאי בן חיים] הם עוד מהימים בהם היינו מתכנסים, אחת לשבוע, ב"בית-הועד" שבאבן שמואל. לשם היו מגיעים רבנים מאזור לכיש, שפיר, חוף אשקלון ואשקלון. ישבנו, למדנו ולבנו סוגיות ב"ה מהבוקר עד צהרי היום" (השבח לאל, מהדורת תשע"ב, עמ' 196).

[4] הרב חיים דוד הלוי מזכיר "בית וועד" זה בספרו שו"ת "עשה לך רב" (ח"ח סימן סו) וז"ל: "ומעשה היה כשהייתי מרצה שיעור בטור ושו"ע יורה דעה בבית הועד באבן שמואל, והגענו להלכות אבלות..."

[5] מתוך ספר ביוגרפיה על הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (פרק יז), מאת הסופרת אפרת קראוס. הספר טרם יצא לאור.

[6] שבת (קנג ע"א). ופירש רש"י: "בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו וייכמרו רחמי העומדים ויבכו: דהתם קאימנא – [ששם עומד אני] בשעת הספד ואשמע איך תתחמם".

[7] הובאו בספר "השבח לאל" מהדורת תשע"ב, עמ' 196. 

07/11/2021

בן איש חי - מאמר מרדכי - פרשת ויצא

 

פרשת ויצא

הלכות בית הכסא

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. (בראשית לא, מד)

הנה הרואה יראה דמשונה ברית זה מכל בריתות שבעולם, דכל ברית שכורת האדם עם חבירו הוא כענין התקשרות ודבקות ואחוה וריעות זה עם זה, מה שאין כן ברית זה הוא מיוסד על הפירוד להפרד זה מזה, שלא יתגלה אחד לחבירו ולא ידבק בו אלא יסתרו איש מרעהו. וצריך להבין מה זה ועל מה זה עשו את הברית באופן זה שיסתרו איש מרעהו. והענין יובן בסיעתא דשמיא, דידוע כל תחתון צריך להתדמות לשרשו העליון. והנה יעקב אבינו עליו השלום שורשו בקדושה, ולבן שורשו בקליפה. וידוע שהקליפה אין לה יכולת להתאחז בצד הפנים של אור הקדושה אלא רק עומדת באחורי האור, ועל כן הפנים של אור הקדושה אינו רואה את הקליפה, וכן נמי הקליפה אינה רואה את הפנים של אור הקדושה, ודוגמת זאת ממש נעשה למטה שכרתו ברית בזה שאמר "יצף ה' ביני וביניך כי נסתר איש מרעהו" (בראשית לא, מט), והטעם מובן, שכל אחד צריך להתדמות לשרשו. לכן אמרו רבותינו ז"ל [ילקוט שמעוני פרק לד, רמז תתקסה] על פסוק [דברים לד, ו]: "ויקבור אותו בגי [בארץ מואב], מול בית פעור", דכל זמן שפעור עולה ומקטרג, רואה את משה קבור שם ונרתע ושב לאחוריו, מפני שהסטרא אחרא מוכרח שתתעלם ולא תתראה לפני הקדושה.

וזהו הטעם שהאדם פי הטבעת שלו באחוריו ולא בצד הפנים, דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י (פרשת תצוה) [דף כא ע"א] וזו לשונו: עתה נבאר ענין נקודת האחור מה עניינה, ואמנם הוא סוד גדול וראוי להעלימו, הנה ידעת כי הקליפות נקראים צואה בלי מקום דמזונם והשפעתם מן המותרות היוצאים דרך נקודת האחור, ולכן הושם נקודה זו באחור לפי שאינם יכולים לקבל מצד הפנים כי אינם רואין אור פני שכינה דכתיב [תהלים ה, ו]: "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך". והנה, זה הנקב של האחור נקרא בתורה בית פעור, וזה סוד עבודה זרה של פעור שעבודתה בכך לפעור עצמו על פניה כנודע, כי זו היא קבלת השפע שלה, והבן זה עכ"ל. נמצא, מקום שיוצא ממנו הפסולת ושמרי המאכל שבאדם, הנה הוא דוגמה למקום יניקת הקליפות, ולכך הושם מקום זה באחורי האדם כי עמידת הקליפה באחור.

ובזה יובן הטעם ששורה על האדם רוח רעה בכניסתו לבית הכסא, ששם נאחזים כוחות הסטרא אחרא אשר הזוהמה הוא מזונם, ולכן צריך להיות האדם נזהר מאד שלא ישהה נקביו וישקץ עצמו, אלא כל עת אשר ירגיש שהגיע זמן הפסולת לצאת יוציאנה תכף בלי איחור ועיכוב כלל, ואזהרה זו צריכה מאד על פי הסוד, ובפרט קודם תפלה וברכה ועסק התורה, וכמו שכתוב בספא חסידים (סי' תתי"ח) וזו לשונו: אדם צריך להיות נקי מבפנים כבחוץ שנאמר וכל קרבי את שם קדשו, שלא יהיה בקרביו טנופת, לכן קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה צרכיו וכו' עיין שם. ובגמרא [ברכות טו ע"א] אמרו הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל.

וכתב רבינו ז"ל בשער המצות ([סוף] פ' שמיני) וזו לשונו: שקוץ הנפש, כתיב [ויקרא יא, מג]: "אל תשקצו את נפשותיכם", ואמרו רבותינו ז"ל [מכות טז ע"ב]: מכאן שהמשהה נקביו עובר על לא תשקצו. והטעם יובן, כי ענין אכילה הוא לברר האוכל מתוך הפסולת, והאוכל שהוא המזון נבלע באיברים, והפסולת נעשה מותר ונדחה למטה, ומזה נעשו הקליפות, וכתיב [ישעיה ל, כב]: "וטמאתם את צפוי פסילי כספך וכו' תזרם כמו דוה צא תאמר לו", כי הם בחינת היציאה של נקב האחור וכמו שנתבאר בענין פעור. ולכן, המשהה נקביו שמשהה המותר והקליפה ההוא מלדחותה אחר שנגמר בירורה ועיכולה, הנה הוא משקץ נפשו ממש יותר ממה שמשקץ גופו, ונודע "בכל דרכיך דעהו" [משלי ג, ו], ולכן צריך שיכוין האדם כונה זו בלכתו לבית הכסא קודם הכנסו שם כי אסור להרהר שם עד כאן לשונו.

א. המשהה נקביו עובר משום "בל תשקצו" [ויקרא יא, מג], בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה (וגם) [של][1] עקרות, שיהיה עקר אם משהה. ויש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בעניניו, אינו קם במהירות, וחושב: עד שיגמור העסק עוד מעט, או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה, דהרי זו מצוה הבאה בעבירה, לכך צריך להזהר מאד. וכתב "חסד לאלפים" ז"ל [סימן ב אות י] בשם המקובלים, דהמיקל בזה, מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף ונעשה בריה חדשה.

ב. גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל הן מחמת קור הן מחמת גשם הן מחמת חושך וכיוצא, אך צריך לעשות תחלה נטילת ידים כהלכה, כי אי אפשר לו לילך ארבע אמות ולשפשף או לקנח בעוד רוח רעה שורה על ידיו, אך מאחר שהוא עתה צריך לנקביו אי אפשר לברך "על נטילת ידים" אלא יעשה צרכיו תחלה, ואחר כך יברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", ולכן צריך ליזהר שלא יפסיק בדברים מעת שנטל ידיו עד שיכנס לבית הכסא ויטול שנית ויברך, ועיין שולחן ערוך רבינו זלמן (סימן ו סעיף ג).

ג. כל שיוכל להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה[2], אין בו משום בל תשקצו ולא משום סכנה בין בגדולים בין בקטנים. ויש אומרים שאפילו אינו יכול להעמיד על עצמו כשיעור זה, אם כח הדוחה אינו יכול להיות גובר על כח המחזיק אלא רק ע"י סיוע שידחוק האדם את עצמו מעט כדי להוציא הפסולת, אין נקרא זה משהה נקביו בידים כדי שיעבור על בל תשקצו, כיון דכח הדוחה צריך לסיוע שלו שידחוק את עצמו מעט, וזה שאינו דוחה אינו אלא שב ואל תעשה הוא, אבל אם נתגברה תאותו מאד עד שכח הדוחה גובר על כח המחזיק להוציא הפסולת מבלי שיצטרך לסיוע הדוחק שידחוק האדם את עצמו אפילו מעט, ה"ז עובר על בל תשקצו אם משהה נקביו וכמ"ש בזה הגאון רבינו זלמן ז"ל בשולחן ערוך ([מהדורא תניינא] סימן ג' סעיף יא).

ד. יזהר לסגור הדלת של בית הכסא אפילו בלילה בחושך ואפילה משום צניעות, כי הסמ"ק ז"ל [מצות התלויות בגוף מצוה נז] ועוד יש פוסקים ראשונים מנו את הצניעות מכלל המצות של תורה, ואף על גב דיש חולקים וסבירא להו דדבר זה הוא אזהרת חכמינו ז"ל במדה טובה שנשתבחו בה ישראל עם כל זה צריך להזהר בה טפי כיון דאיכא דסבירא להו דהוא מן התורה, ומכל מקום אם יש בבית הכסא ריח רע קשה לו מאד והוא פותח הדלת לאצולי פורתא, יש להקל בחושך לילה ואין רואהו.

 ודע כי אזהרת הצניעות בבית הכסא אין עיקרה משום הפירוע, דהא לא מצינו שהחמירו בפירוע הגוף כולו כשיורד לטבול או בבית המרחץ וכיוצא, אלא הטעם כאן הוא בנוי על פי הקדמה שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י (פרשת תצוה) בענין נקודת האחור וכנזכר לעיל, ועוד שים עיניך במה שכתבתי בשם רבינו ז"ל בשער המצות (פרשת שמיני) וכנזכר לעיל, ובין תבין דהני עכברי דשכיחי בבית הכסא הם דוגמא לקליפות, ובזה תבין הטעם שהקפידו על הצניעות בבית הכסא שבזה יהיו נכנעים רוחות הרעות.

ה. לא יגלה עצמו עד שישב, והנכון שלא לגלות אלא מלפניו טפחיים ולאחריו טפח, אך אם המקום מטונף ויש חשש שיטנפו בגדיו אין צריך להזהר בזה אלא יגלה כפי הצורך לפי המקום, וכל מה שאפשר למעט בגלוי ימעט וכמו שכתב הרב "חסד לאלפים" ז"ל [סימן ג אות ב]. וכן נמי כל דאיכא חשש טינוף יש להקל בבית הכסא שיש בו מחיצות ודלת סגור, ולכן בזמן הזה דעל הרוב כל בתי כסאות יש בהם מחיצות ודלת סגור אין מקפידין בענין הגילוי כל כך.

ו. לא ילכו שנים ביחד לבית הכסא, ולא מבעיא שני אנשים אלא אפילו שתי נשים לא יכנסו ביחד, אלא יכנס אחד לבדו ויסגור הדלת בעדו. וכתב "חסד לאלפים" ז"ל [סימן ג אות ג] שיש להזהיר בזה גם על הקטנים, אי משום שירגילו במילי דצניעותא, ואי משום שלא ירגילו במילי דפריצותא ואפילו בקטנים שאין יודעים עשות רע, דהא אמרו בגמרא [בכורות מד ע"ב] דאתתא לא תיקום להשתין בפני תינוק יונק, וכל שכן בגדולים קצת.

ז. כשנפנה בשדה במקום מגולה יתרחק עד שלא יוכל חבירו לראות פירועו מה שמגלה מבשרו מלפניו ומאחריו, ואין צריך להתרחק הרבה עד כדי שלא יראה את גופו כלל, אלא הוא רק שלא יראה פירועו אבל אחורי הגדר נפנה אפילו שהוא קרוב ששומע חברו קול עטושו של מטה, דשמיעת קול עטוש של מטה אין בזה איסור משום צניעות, אלא שהוא ענין חרפה ובושה לרוב בני אדם, ומי שאינו מקפיד אינו מקפיד, וכן בימי חכמי התלמוד לא היו מקפידין על זה וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך [מהדורה תניינא סימן ג סעיף ג].

ח. וכל זה הצניעות לא נאמר אלא בעושה צרכיו בגדולים, אבל להטיל מים התירו אפילו בפני רבים וביום משום חשש סכנה שלא יהא עקר, ולכן אסור לנהוג צניעות ולהמתין אם צריך לכך, ומכל מקום יש לו להסתלק לצדדין, ואפילו אשה מבנה הקטן ועיין בשולחן ערוך רבנו זלמן [מהדורה תניינא סימן ג סעיף ה].

ט. במקום שאין מוקף מחיצות אסור לפנות גדולים בין מזרח למערב, אלא יפנה בין צפון לדרום, ובמקום שיש מחיצות שרי אפילו שהוא חצר גדול, ואפילו אין שם אלא מחיצה אחת במערב, יושב בצד המחיצה בסמוך לה ונפנה ואחוריו למערב כלפי המחיצה, ואם היא במזרח יושב בצידה ואחוריו למזרח ושיעור המחיצה בזה אין צריך שתהיה גובה עשרה אלא כל שאין פירועו מגולה שרי, ולכן אם היא קטנה יפנה סמוך לה ממש באופן שתגין שלא יתגלה פירועו, ויש אומרים דאפילו במקום מחיצות צריך לדקדק בזה שלא לפנות בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום, ונכון לחוש לדבריהם, ופה עירינו בג'דאד יע"א, המנהג פשוט שלא לבנות בית הכסא בבית ובחצר שיש מחיצות אלא רק באופן שיפנו בו בין צפון לדרום.

י. לא ידבר שום דיבור בבית הכסא אפילו דברי חול ואפילו תיבה אחת, כי יתאחזו החיצונים באותיות הדיבור שלו שמדבר שם, אך מותר לנחור דאינו מוציא אותיות מפיו[3].

יא. יזהר לקנח היטב, דצואה בפי הטבעת מעכבת התפלה, ועיקר הרחיצה במים כמו שכתוב [משלי ל, יב]: "ומצואתו לא רוחץ"[4], ומנהג ערי אדום לקנח בנייר או מטלית אין נקי בזה.

יב. אם הטיל מים או עשה צרכיו ושכח ולא בירך, אם עבר יותר מחצי שעה לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך[5], ואם נסתפק אם בירך או לאו - לא יברך בשם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, ואם הטיל מים או עשה צרכיו שתי פעמים בזו אחר זו לא יברך אלא רק פעם אחת.

יג. מי שאכל דבר שיש לו ברכה אחרונה, וקודם שבירך הטיל מים או עשה צרכיו - יברך אשר יצר תחלה ואחר כך ברכה אחרונה, דברכת אשר יצר תדיר טפי.

יד. אף על פי דמותר להרוג כינה באצבעות ימין וכן מותר לשפשף בהם ניצוצות של מי רגלים, עכ"ז אסור לקנח באצבעות ימין מפני שקושר בהם תפילין, אלא יקנח באצבעות שמאל כי שם אינו כורך התפילין על אצבעותיו אלא על זרועו, ולכן יזהר שלא יקנח באצבע שכורך עליה שלש הכריכות והיא נקראת אמה, אלא ישמיט אצבע זו ויקנח בשתים האחרונות, ואם אי אפשר לו בכך מחמת רוב הלכלוך שאינו מתקנח בשתים לבדם היטב, אז יקנח גם בכל אצבעותיו גם בזו. וגם הנשים שאין להם תפילין ירגילו עצמן לקנח בשמאל ולא בימין כי יש עוד טעמים לדבר זה דשייכי גם בהם[6].

טו. גם הנשים צריכין לברך אשר יצר ויתאזרו ללמוד אותה בעל פה, כי היא צריכה מאד ונעשה בה תיקון גדול, ויש בה מ"ה תיבות כמנין "אדם" ורבו סודותיה, וכל אדם צריך להבין פירוש הפשטי של נוסח הברכה שידע מה הוא אומר[7].

טז. אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא, ומבואות המטונפות, וכן בבית המרחץ הפנימי, והוא הדין דאסור להרהר בצרכי מצוה, הן בענין צדקה, הן בצרכי שבת, הן בצרכי סוכה ולולב ומצה וכיוצא. ויזהר במרחץ שלא יזכיר שם אדם הנקרא שלום או אדם הנקרא עבד אלה"ה שהוא שם שמים בלשון ערבי, וכן לא יזכיר שם שבת דאיתא בזוהר הקודש [ח"ב דף פח ע"ב] שבת שמא דקודשא בריך הוא, וכן נקרא שלום [שופטים ו, כד; על פי שבת י ע"ב][8].

             מאמר מרדכי - פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א            

[1] [הערת העורך: הגהה מהרי"ח מזרחי שליט"א על פי כתב יד של הבא"ח].

[2] ד' מילין, דהיינו 72 דקות (מאמר מרדכי לימות החול ג, ב).

[3] ואם יש הכרח וצורך גדול - מותר לדבר כל עוד שלא ניפנה, אך מעת שניפנה לא ישיח כלל. (מאמר מרדכי – לימות החול ג, כא).

[4] וטוב לקנח במגבונים לחים, ובשבת ייזהר שלא יסחטם. (מאמר מרדכי - לימות החול ג, כא).

[5] ואם נזכר תוך חצי שעה אך מרגיש צורך לעשות צרכיו שנית - לא יברך (מאמר מרדכי - לימות החול ג, לח).

[6] איטר שמניח תפילין על יד ימין - יקנח בשמאלו שהיא ימין דעלמא. (כן פסק הגר"מ אליהו במאמר מרדכי - לימות החול ג, כד; עפ"י כה"ח (סי' ג' ס"ק כ'). משנ"ב (שם ס"ק י"ז). אמנם בספר "מקבציאל" (ויצא אות יח) הנדפס מקרוב, כתב שם הגרי"ח זיע"א שלפי מה שהוא כתב בבא"ח (חיי שרה אות ז) שאיטר יד יניח שתי פעמים תפילין, פעם בימינו ופעם בשמאלו לפי זה יותר טוב לקנח בשמאל כל אדם שהוא ימין דידיה).

[7] ועיקרה של ברכה זו היא הודאה להשי"ת על יצירת הגוף המופלא והמנגנונים המופלאים שבו שמטרתם לאפשר את עיכול המזון בצורה הטובה ביותר כדי לאפשר את קיום הגוף (מאמר מרדכי - לימות החול ג, לז; ובמקורות שם כתב: שו"ע וטור סי' ו'. עוד יוסף חי פרשת ויצא סעי' ג'. ועיין שם פירוש רחב יותר לברכה זאת. ועיין בזה באבודרהם).

[8] אם נמצא במקום שאסור לומר "שלום" כגון בבית המרחץ או במקום מטונף, וחברו אומר לו "שלום" - יענה לו בנענוע ראש או יאמר: "גם לך" או "ברכה טובה" וכד' אך יזהר שלא יזכיר "שלום".

יזהר לא להיכנס לבית הכסא כשהוא לבוש בחולצה שכתוב עליה "שלום" או פסוק וכדו'.

לא יכנס לבית הכסא עם נייר או ספר הכתוב בכתב אשורית, ואם הוא שעת הדחק ואינו יכול להניחו בחוץ - יכסה אותו בשני כיסויים שונים ויכנס. ויקפיד שאחד מהכסויים יהיה אטום ולא שקוף. וכיס הבגד או המכנס נחשב ככיסוי אחד.

יזהר שלא להיכנס עם נייר שכתוב עליו שמו של הקב"ה אפילו בלע"ז. ולכן יזהר שלא יכנס עם "דולר" לבית הכסא כיון שיש עליו את שמו של הקב"ה באנגלית.

יזהר לא להיכנס עם אוכלים ומשקים לבית הכסא ואפילו הם בתוך פיו. ואם נכנס איתם - ראוי שלא לאוכלם כלל. ואם נכנס עם אגוזים, שקדים וכד' שהם בקליפתם - יכול להדיחם במים ולאכלם.

מותר לשים ארון תרופות בבית הכסא כיון שהם אינם אוכלים. (מאמר מרדכי - לימות החול ג, סעיפים כט-לד).

שמאל שהוא ימין – להיכן פונים באמירת "עושה שלום", קדושה ו"בואי כלה"

  בס"ד כ"ו אייר תשפ"ד                                                           שמאל שהוא ימין – להיכן פונים ב...