1.
זוהר חלק ג פרשת נשא דף קכו
עמוד א [מתורגם]
רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים קג) לְדָוִד
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ
לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי בְּכָל יוֹם
וָיוֹם הַכָּרוֹז קוֹרֵא וְאוֹמֵר: (משלי א) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי
וְגוֹ'. (ירמיה ג) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם.
וְאֵין מִי שֶׁיַּרְכִּין אָזְנָיו. הַתּוֹרָה מַכְרִיזָה לִפְנֵיהֶם, וְאֵין מִי
שֶׁיַּשְׁגִּיחַ.
2.
ספר חרדים מצוות התלויות בארץ
ישראל פרק ז
כבר ידעת מ"ש בזוהר בת קול יוצא בכל יום
ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצא מהר חורב בכל יום ויום אוי להם לבריות
מעלבונה של תורה. וקשה למי מכריזין? הלא אין אנו שומעין כלום! אלא ודאי אף על גב
דאיהו לא חזי מזליה חזי.
3.
קדושת לוי בראשית פרשת חיי שרה
ויבואר בזה הגמרא (זוה"ק ח"ג קכו, א) בת
קול יוצאת מהר חורב ואומרת 'שובו בנים שובבים'. ויש להבין מה זה הקול. נראה, אף על
פי שאדם אינו שומע הקול, זה שמגיע לאדם בכל יום התעוררות תשובה, זה היא מחמת הכרזת
הקול, וזהו הקול ששומע. ומהיכן בא לאדם התעוררות תשובה בכל יום, מזה ששמענו את
הקול בהר סיני (שמות כ, ב - ג) אנכי ולא יהיה לך מפי ה' (מכות כד, א), זה נרשם
בלבנו, ומזה בא התעוררות תשובה בכל יום.
מהיכן הכל התחיל?
4.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח
עמוד ב
אמר
רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין
ולילין, שנאמר 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו', מכלל דעד האידנא לאו
כצלמו אוליד. מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה
שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה,
והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה, כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא
לאונסיה.
5.
רבינו האר"י ז"ל,
שער רוח הקודש, תיקון כז דף כג ע"א
ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל שיש מנהג קדום
בכל ישראל להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה
וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם "שובו
בנים שובבים" ר"ת ש'מות ו'ארא
ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והנה עיקר התענית
בהם במ' ימים אלו לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על
הקרי יותר מכל ימות השנה.
וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים,
בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם
הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה
מוליד שדין ורוחין ע"י טפות קרי. וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא. ולכן,
בזמן הפרשיות אלו יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עון הקרי. ולכן
הם מתחילים מן פרשת שמות מפני שאז בפרשה ההיא היה התחלת השעבוד ומסתיימים בפרשת
משפטים, לטעם שנתבאר שם ג"כ בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי
אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן בענין כי תקנה עברי עברי (שמות כא) וע"ש. גם דע
כי עיקר אלו התעניות נתקנו בימים אלו, לכפר על עון שכבת זרע לבטלה שעליהם כתיב
שוחטי הילדים וגו' (ישעיה כ"ז).
6.
שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש
א
בענין
פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש
ודור הפלגה סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו
באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם
ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור
המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד
שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ונודע כי הקרי נקרא "רע"
והמוציאו נקרא "רע" כמש"ה: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'"
וכתיב "אוי לרשע רע" וכתיב "לא יגורך רע" כנדרש בס"ה.
ונמצא
כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה "אמחה את
האדם אשר בראתי" הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו
ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב
וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן
נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז
הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול.
וצריך
שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא
טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות
סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט
לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי
בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל
שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי
הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור
לתקנם ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן
ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים.
ובזה
תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו. כי כנגד מה שחטאו בדור
המבול להשחית את זרעם - נגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דוגמת עונש
המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' נאמר וימררו את חייהם
בחומר ובלבנים כו'.
חומרת העוון
7.
תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג
עמוד א
דא"ר
יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' (את) אשר עשה
וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים
בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת
סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת
כוכבים, כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן...ואמר
ר' אלעזר: מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו - אלו המנאפים ביד.
8.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה
פרק כא הלכה יח; ועיין שו"ע אבן העזר סימן כג סעיפים א-ב
אסור
להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה
שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול
הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש.
9.
שער הכוונות - דרושי הלילה
דרוש ז
דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם
מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל כמשי"ת, כי אפי' הבא על כל העריות
שבתור' נולדי' משם ממזרים גופניים בעוה"ז, והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות -
מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו, אבל המוציא שז"ל, עונשו גדול לאין
קץ. הלא תראה מה שהפליגו בזו' במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי, שאמרו שכל העבירות
תליין בתיובתא, לבד ממוצי' שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי... וזה
ענינה, דע כי המוציא שז"ל, פוגם במחשבה, כי אינו משתמש בשום כלי ובשום
ערוה, ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א, וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה, כן
כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפע'
במלכו', אבל יוצא לחוץ אל הקלי' הנק' קליפ' נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל...ונמשכת
אותה הנשמה אליה ואז מתחב' בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים, ונעשי בחי' גוף
א' אל אותה הנשמה, נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות
לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופו' הנעשות מסטרא דנחש אשת
זנונים, ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. והנה כדי לתקן עון זה
צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים לאותם הנשמות, ועי"כ אותם הנשמו'
יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה, ונמצא שצריך שני כונות: אחת להמית הגופות ההם,
ב' להחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל
הנשמות, ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות:
תיקונים לחטא:
תענית
10.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות
תענית סימן תקעא
סעיף
א - היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש; ואם לאו, כגון שאינו בריא
וחזק, נקרא חוטא.
סעיף
ב - תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית,
מפני שממעט במלאכת שמים, אלא אם כן כשהצבור מתענים שלא יפרוש עצמו מהם; ומלמדי
תינוקות דינם כת"ח.
11.
משנה ברורה שם
(א)
נקרא קדוש - שמתוך כך מתמרקין עונותיו בשביל שמתענה [רש"י] ולא מיירי בעונות
הידועים המבואר ברוקח ובכתבי האר"י כמה ימים צריך להתענות עליהם דבזה צריך
להתענות [שער הציון ס"ק ב - ומכל
מקום דוקא אם אין בזה חשש סכנה, דאז בודאי אינו רשאי] אפילו
לא מצי לצעורי נפשיה אלא מיירי כשמתענה משום תשובה על עונות שאדם דש בעקביו.
(ב)
נקרא חוטא - על שמחליש כוחותיו וכתבו ספרי המוסר דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה
לאכול מושך ידו ממנו זה נחשב ג"כ לסיגוף ומתכפרים עונותיו. וראיתי
כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל
עליו מן האכילה כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש
עי"ז וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית
וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאותיו וזהו התשובה וכו':
12.
יוסף בסדר (החיד"א), סימן
ג, לשובבים.
שאול
שאל איש אחד שהיה רוצה להתענות שובבים וירא כי לא יכול, כי יש לו חולאים, גַּם
שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ ולכן בעצמו ציער מה יעשה לתקון נפשו. ואמרתי לו דבמציאות זה
לעת זקנה ובסובלי חולאים, יש לו תקנה לפדות כל יום תענית בממון. ואע"ג דמדברי
מורי זקני הרב חסד לאברהם ז"ל ובשו"ת נאמן שמואל מבואר דהפודה תענית
יכול לפדותו בשצף כסף, מכל מקום נראה בעיני שיתן על כל תענית ד' גראסייאס במטבע
טוסקאנה, שהוא דבר חשוב קצת. וסידרתי לו שיתפלל בכל יום תפלה זוֹ:
רִבּוֹנוֹ
שֶׁל עוֹלָם. בּוֹשְׁתִּי מְאֹד בְּחֶרְפָּה וּכְלִימָה עַל כָּל חַטֹּאתַי
עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וּבִפְרַט עַל אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ
בְּהִרְהוּרִים רָעִים, עַד אֲשֶׁר הֵן בְּעָוֹן חוֹלָלְ"תִּי וּבְחֵטְא
יֶחֱמַתְנִי הַסִּטְרָא אַחֲרָא , נִקְרֹ'א נִקְרֵאתִ'י כַּמָה פְעָמִים, אוֹי
לִי, אֲהָהּ עָלַי. וּבְרוֹב רַחֲמֶיךָ הוֹדַעְתַּנִי עַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ
לְתַקֵּן נַפְשֵׁינוּ עַל צוֹ"ם מָה, בְּמִסְפַּר וּמִפְקַד שֵׁמוֹת הַקֹדֶשׁ
אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בָהֶם, לְהִתְעַנּוֹת מ' יוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמִסְפַּר
אַרְבָּעָה יוּדִין דְּשֵׁם ע"ב. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי חָפֵץ
הָיִיתִי לַעֲשֹוֹת תִּיקוּן זֶה בְּכָל לֵב, אַךְ אֵין בִּי כֹחַ וְכָשַׁל כֹּחִי
לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת מ' יוֹם רְצוּפִים. וְלָכֵן אֲנִי מַפְרִישׁ הַיּוֹם
אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת כֶּסֶף לִצְדָקָה, כִּי כֵן יָסְדוּ עֲבָדֶיךָ לִפְדּוֹת
בְּכֶסֶף כָּל תַּעֲנִית. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי
אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעֲלֶה עָלַי כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי הַיּוֹם וְתִהְיֶה
חֲשׁוּבָה הַצְּדָקָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּעֲבוּר הַתַּעֲנִית, כְּאִלּוּ
הִתְעַנֵּיתִי. וּמִיעוּט מָמוֹנִי יִהְיֶה בִּמְקוֹם מִיעוּט חֶלְבִּי. וְאַתָּה
בְּטוּבְךָ תְּמַלֵּא כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁפָּגַמְתִּי בָהֶם בְּזֶרַע לְבַטָּלָה
אוֹ בְּקֶרִי וְתוֹצִיא לָאוֹר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה אֲשֶׁר נִתְפַּזְּרוּ
עַל יָדִי בֵּין הַקְּלִיפּוֹת, חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ (חבו) מִבִּטְנוֹ
יוֹרִישֶׁנוּ אֵל. וְתַחֲזִיר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה לְמָקוֹם קָדוֹשׁ
לְמַעַן רַחֲמֶיךָ. עֲשֵה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן יְמִינֶךָ, עֲשֵה
לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן קְדוּשָׁתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי
וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.
ובכל
יום ילמוד פרשיות הקרבנות ככתוב במשמרת טהרה. וילמוד לפחות ספר אחד מתהלים בכל
יום. וילמוד משניות בסדר טהרות. וילמוד זהר בתקון היסוד ככתוב לעיל.
לימוד תורה
13.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה
פרק כב הלכה כא
וכן
ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של
עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה
עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי
מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה
תמיד.
14. שם
משמואל בראשית פרשת ויחי, תרפ"א
ממוצא
הדברים הנה ימי השובבי"ם ת"ת הם זמן התיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים
ועושין סיגופים, מוטב שיאמר כל אחד לנפשו מוטב להשתעבד בביתה של תורה ולצמצם את כל
מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים, כמו שהגיד
כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא
הגדול שבסיגופים לגוף, עכ"ד, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת
הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופי הגוף.
15.
אגלי טל-הקדמה
ועפ"י
זה יובן נחיצת הלימוד בהלכות שבת לתיקון פגם זה. כי תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד
התורה, וביותר בלימוד התורה בעיון. עפ"י מה ששמעתי מאדמו"ר זצ"ל
בפי' דברי הזוה"ק שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה משום דתשובה הוא מלב
כדכתיב ולבבו יבין ושב וגו'. ופגם שבזרע הוא במוח והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון,
וכן מצאתי בס' זרע קודש. וע"כ עיון הלכה שהוא במוח מי שמחדש חידושים הרי
התיקון ג"כ במוח.
התיקון הכללי
16.
ליקוטי מוהר"ן תורה רה
תיקון
למקרה לילה ר"ל, לומר עשרה קיפיטיל תהלים באותו היום שאירע לו ח"ו, כי
יש כח באמירת תהלים להוציא הטפה מהקליפה שלקחה אותה,
כי תהלים בגימ' לילי"ת עם החמש אותיות של שמה, שהיא הממונה על זה כידוע,
וצריך לכוין בשעת אמירת תהלים, שתהלים בגימ' תפה, שהוא מכוון כמספר השני שמות אל
אלקים במלואו כזה אלף למד אלף למד הי יוד מם שע"י השני שמות אלו יוצאה הטיפה
מהקליפה...וע"כ צריך לומר עשרה קיפיטיל, כי יש עשרה מיני זמרה, שהם בחי'
העשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים כמובא (בגמ' פסחים קיז ובזוהר) שהם אשרי ולמנצח
ומשכיל והללויה וכו' עיין בפרש"י, ויש כח בכל לשון ולשון של העשרה לשונות
הנ"ל לבטל כח הקליפה הנ"ל, כי כל אחד מאלו הלשונות, הם היפך הקליפה
הנ"ל, כי אשרי הוא לשון ראיה והסתכלות, היפך הקליפה הנ"ל שעיקר כחה
מקלקול הראות, מבחי' ותכהן עיניו מראות, בבחינות יהי מארת חסר, ודרז"ל
(ת"ז תיקון מד ד' עט ע"ב) דא לילית נמצא שעיקר כחה מקלקול הראיה, ואשרי
שהוא לשון ראיה היא היפך ממנה: וכן משכיל, כי היא בחי' משכל, ומשכיל הוא היפך מזה,
וענין זה עיין במקום אחר (לעיל בסי' יט) כי עיקר כחה להחטיא את האדם במקרה
ח"ו, הוא ע"י לשון תרגום, שהוא בחי' משכיל על ידי תורגמן, שהוא מעורב
טו"ר, לפעמים משכל ולפעמים משכיל ע"ש: וכן הללויה, היפך הקליפה, ששמה
לילית, על שם שהיא מייללת ביללה תמיד, והלל היפך יללה, כי אותיות הללי הם היפך
ילל"ה: והשאר לא פירש, גם הטיפה באה מהדעת שהוא בחי' חו"ג כידוע, כי גם
הטפה היא בחי' חו"ג כנ"ל, וידוע שהדעת הוא בחי' ה"ח וה"ג,
ע"כ צריך לומר עשרה קיפיטיל: וזה בחי' (תהלים לב) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע
ר"ת נאף. שהוא נכנע על ידי בחי' לדוד משכיל, דהיינו תהלים:
אח"כ
גילה רבינו ז"ל, העשרה קיפיטיל תהלים בפרטיות, שצריך לאומרם באותו היום שיקרה
לו ח"ו מקרה בלתי טהור, ואלו
הן, מכתם לדוד, ט"ז: לדוד משכיל, לב: אשרי משכיל אל דל, מא: כאיל תערוג, מב:
למנצח אל תשחת, נט: למנצח על ידותון, עז: תפלה למשה, צ': הודו לה' קראו בשמו, קה:
על נהרות בבל, קלז: הללויה הללו אל בקדשו, קנ: ואמר, שאלו העשרה קיפיטיל תהלים, הם
תיקון גדול מאד מאד למקרה ח"ו, ומי שזוכה לאומרם באותו היום, אין צריך לפחוד
עוד כלל מפגם הנורא של המקרה ח"ו, כי בוודאי נתתקן על ידי זה.
תענית דיבור
17.
אבן שלמה (לגר"א) פרק ז
ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים
וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזה התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, כמו שכתוב: 'כי
נר מצוה' וגו', אבל 'דרך חיים תוכחות מוסר', וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים
שבעולם. וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה
יכולים לשער.
18.
הקונטריס היחיאלי, חלק בית
השם, תיקון לעון, דף סה ע"ב
ולכן
איעצך נא עצה טובה שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף כלל ועיקר רק לעשות תענית
הדיבור וסגולת התהלים ותכפר כל חטאתיך, ובכל יום שתוכל לתקן התיקון הזה עשה
והצלח, בין בחול ובין בשבת והוא מעדות נאמנה של הגאון רבינו נועם אלימלך
זלה"ה ותלמידו הרב מוהרמענו"ף העיד שעי"ז יכוף את היצר (שלא
יחטיאהו עוד רק אם לא יתן לו יד) הואיל ובזה יהיה בידו כחרב חדה וחנית נגד היצר.
ואולי יעלה בדעתך לומר שתענית הדיבור לא מהני
לכפר כל עוון אשר חטא, לכן טרם כל הנני להראותך כח של תענית הדיבור שהוא מועיל
יותר מתענית הגוף, יען שבתענית הגוף לא יבצר מלדבר בו דברים בטלים כעס, שקר,
חנופה, כזב, רמיה, בדיחות, היתול, צחוק, קלות ראש, ושבועות שקר ושוא, והזכרת שם
שמים לבטלה, וכיוצא מהנה רבות רעות, זה באופני הלא תעשה, ובאופני העשה הלא
ע"י חלישות הגוף מהתענית אולי ח"ו לא יוכל להתפלל כהוגן וכראוי ויגרע
מחובת לימודו ויתרשל מלעשות מצוה הבאה לידו מחולשת אבריו מהתענית וכו' כידוע...וכן
ראיתי כתוב בספר ראש הגבעה שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו התענית
מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו
ולא יחליש ע"י התענית הזה...
19.
מאמר מרדכי שבת חלק ב פרק מ
כה
– מצווה גדולה להתענות "תענית דיבור" בין בימות החול ובין בשבת, ובפרט
בימי השובבי"ם.
כו
– מעלת "תענית דיבור" בשבת גדולה ממעלת "תענית דיבור" בחול,
מכמה טעמים:
1. בשבת [ובראש חודש] אין המקטרגים שולטים,
וכמו שכתב ב"קונטרס היחיאלי" והביא משם הזוהר הקדוש: "בשבת ובראשי
חודשים דלא שלטין ממנן בישין", וכן: "בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי בההוא
אתר נורא אשתכך ולא אתדנו", ולכן "הלימוד בו עושה פרי גדול למעלה".
2. בשבת אסור לדבר דברים בטלים, כמו שכתוב:
"ממצוא חפציך ודבר דבר", ובעת "תענית דיבור" בוודאי לא מדברים
דברים בטלים.
3. כתב ב"קונטרס היחיאלי" בשם
ה"נעם אלימלך" שהמתענה "תענית דיבור" בשבת נחשב לו כאילו
התענה 65,606 תעניות,
וחכם עיניו בראשו.
20. קול
צופייך ויחי תש"ס, גליון מס' 63, מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל; הודפס גם
בספר ישועות מרדכי חלק א עמ' 103 ואילך.
שאלה:
באיזה הנהגות כדאי לנהוג והאם יש חילוק בין רווקים ונשואים וכן לנשים?
תשובה:
השנה שובבי"ם ת"ת - שמות וכו' כי השנה מעוברת. זמן טוב לתיקון.
ואע"פ שעשה בשנה קודמת יעשה גם השנה ואולי לא הועיל ואולי יש לו כמה תיקונים.
אומר הגאון מוילנא מי שאכל טרף בשגגה, אם ייעץ לו תענית דיבור במקום תענית אכילה
עדיף. שלא מדבר רע ובעיקר אם לומד תורה או קורא תהילים. ויש קוראים ג' פעמים
תהילים עם עוד שמונה פרקים יחד כמנין "חתן" "נחת".
ויש
ששאלו למה בשבת או שבת ור"ח והיה חכם גדול שחשב שלא לעשות בשבת. ולקחתי ספרו
של הגאון המקובל ר"י אלפייה זצ"ל "הקונטרס היחיאלי" שהוא
למעשה היה המפרסם ומיסד את תענית דיבור בארץ ובעולם. והראתי לו שכתב שם שבת
ור"ח עדיף טפי והסכים.
וזה
דבר חשוב לרווקים ונשואים ובני ישיבות וכו' ואם אין לו אפשרות בשבת אלא בחול -
יעשה כן. ואין בזה ביטול תורה. ותהילים זה תורה. וגם בן ישיבה חייב. ונשים לא חייבות
ואם רוצות תבא עליהם ברכת טוב.
בזמנו
של הרה"ג רבי יצחק אלפייה זצ"ל היו באות נשים לעזרת נשים אמר תעשו עוגות
בהשגחה על טהרת הכשרות וזה כמו תיקונים.
בן
ישיבה שראש הישיבה לא מרשה לו ללכת ולהעדר מהישיבה יכול לקיים תענית דיבור בעת
שלומד כל היום מנץ החמה עד השקיעה גמרא ולא מדבר שום דיבור בטל ועל הימים הללו
נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובתכם".
