23/01/2024

פדיון שבויים

בס"ד י"ד מרחשון תשפ"ד

פדיון שבויים

 

פדיון שבויים – מצוה רבה

1.     תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל, דכתיב (ירמיה טו, ב): וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי, ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות - אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא; אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול; ואבע"א קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב - איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער; איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב. שבי [קשה מכולם,] דכולהו איתנהו ביה.

2.     רש"י מסכת בבא בתרא דף ח עמוד ב

שבי כולהו איתנהו ביה - שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב.

3.     שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב

סעיף א - פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה, ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו.  (ומ"מ הנודר סלע לצדקה, אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סימן רנ"ו סעיף ד').

סעיף ב - המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.

סעיף ג - כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.

פדיון שבויים בתנ"ך

4.    בראשית פרק יב [פרשת לך לך]

(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: (יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: (טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: (יז) וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:

5.     בראשית פרק יד [פרשת לך לך]

(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר...(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: (יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם: (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:

6.     בראשית פרק כ [פרשת וירא]

(א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: (ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: (ה) הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת... (יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ: (יח) כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:

7.     בראשית פרק לד [פרשת וישלח]

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ...(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:

8.     רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

9.     במדבר פרק כא, א-ג

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַייָ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: (ג) וַיִּשְׁמַע יְיָ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ

10.  מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת חקת פרק כא סימן א

וילחם בישראל וישב ממנו שבי. לא לקחו מהם אלא שפחה אחת...

11.   שמואל א פרק ל

(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת  צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם: (ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ: (ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת: (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: (ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בנו בָּנָיו וְעַל  בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּייָ אֱלֹהָיו....

(יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ  נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: (יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: (יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד: (כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד:

גדולי החכמים עסקו בפדיון שבויים

12.  תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.

13.  רש"י מסכת קידושין דף פא עמוד א

אסוקינהו - שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו. בהדי דקא חלפא חדא מינייהו - שהיתה עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה לבית. נפל נהורא באיפומא - נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות. וקא סליק - לתובעה. אפשח - הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו. אמר נורא בי עמרם - הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן. אתו רבנן - שהיו סבורים שהיה שם דליקה. אשבעיה - רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו.

14.  תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מה עמוד א

רבי אחא שר הבירה ור' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, פרוק הנהו שבוייתא דאתו מארמון לטבריא, הוה חדא דאעברא מעובד כוכבים, ואתו לקמיה דר' אמי; אמר להו, ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא דאמרי: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר...

15.  תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד א

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.

16.  תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כג עמוד א

הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי? הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל. אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא, הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו. סוף עול אתו שבויינהו, אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון. איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין, אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך,

17.  רש"י מסכת כתובות דף כג עמוד א

דאתיין לנהרדעא - להפדותן. אוקמינהו לשבויינהו אבראי - שלא יבואו לפני ב"ד ולא ידעו ב"ד שהן שבויות אלא ע"פ עצמן ויתירום. בנן דמוריין אינון - בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא שידעו לעשות הן. לרב שמן - כהן היה. איטפל בקרובותיך - שא אחת מהן שהן קרובותיך.

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן

18.  תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם...

גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי [שלא לגרום לכך שישבו השבאים יותר שבויים, שהרי משלמים עליהם ביוקר]? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב [פדה את בתו מן השבי בשלושה עשר אלף דינרי זהב מכספו, ואף שהוא יותר מכדי דמיה]. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.

19.  שו"ע יו"ד הלכות צדקה סימן רנב סעיף ד

 אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה.  וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים. (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).

20.  מו"ר הרב שמואל אליהו שליט"א, עלון קול צופייך, קרח תשע"ד, גליון מס' 725

התבוננות על ההתנהלות של ישראל לאורך השנים בסוגיית החטיפות מלמדת כי אחרי כל כניעה למחבלים עולה המחיר שמדינת ישראל נדרשת ומשלמת עבור שחרור אזרחים וחיילים. כל זאת למרות שהיא יודעת שהמחבלים לא חוזרים לדרך הישר ומעודדים את חבריהם להרוג. חלקם חוזרים בעצמם להרוג. יש רשימה ארוכה של עשרות פיגועים עם נפגעים שבוצעו על-ידי אותם רוצחים משוחררים. מאות ישראלים נהרגו ונפצעו מידי אותם מחבלים ששוחררו בעסקות השונות.

את ההידרדרות ביכולת העמידה של ישראל ניתן לראות במספרים. לפני 40 שנה דרשו המחבלים שחרור 20 מחבלים תמורת כ-100 תלמידי בית-ספר שנשבו על ידם במעלות. מדינת ישראל לא הסכימה. היא הבינה כי כניעה למחבלים תעודד חטיפות ותגרור כניעות אחרות בתנאים גרועים והולכים. על-פי עיקרון זה היא לא נכנעה בתנאים קשים מאוד, אחרי חטיפת המטוס לאוגנדה. בעקבות אותו עיקרון היא יזמה את המבצע המדהים של שחרור החטופים באנטבה והצליחה לקבוע אמת מידה של מוסריות אחרת לכל העולם כולו.

אחרי שנים נכנעה מדינת ישראל וויתרה על עקרונותיה. בתחילה היא שיחררה 76 מחבלים תמורת חייל אחד חטוף. מאז עולה המחיר בהתמדה. מעסקה ג'יבריל לעסקת טננבוים, ומעסקה זו לעסקת שליט שבה שוחררו 1027 מחבלים בתנאים מסוכנים תמורת חייל אחד, ביניהם שוחררו מחבלים רוצחים עם דם על הידיים.

ההידרדרות המוסרית צברה תאוצה, מחבלים שוחררו תמורת חיילים שנפטרו ותמורת חלקי גופות. אחר כך שחררו מחבלים רוצחים תמורת הזכות לשוחח עם הרשות הפלסטינית. כל ההידרדרות הזאת נבעה מהוויתור הראשון של ממשלת ישראל על העיקרון המוסרי. וכל שחרור גורר אחריו הרג יהודים חפים מפשע.

הברחת ובריחת שבויים

21.  תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.

גמ'....ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת שבויין. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דליכא אלא חד.

22.  שו"ע יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ה

 אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.

23.  רש"י מסכת גיטין דף מה עמוד א

דליכא אלא חד – שבוי, תנא קמא חייש לתיקון העולם כולו שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא ויתנום בשלשלאות ובחריצים ורבי שמעון לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים עמו שמא יקצפו השבאין לייסרן ביסורין.

24. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו. קשיא ליה לרב עיליש, כתיב: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, הא איכא בנתיה דרב נחמן! גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו נמי בהדייהו. יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא. אמר: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו. אמר: נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא, שמעינהו דקאמרן: עדי גוברין ונהרדעי גוברין, לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן. קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה וקטלוה. כי הדרן ואתן, אמר: הוו קא בחשן קידרא בכשפים.

25.  רש"י מסכת גיטין דף מה עמוד א

בחשן קידרא בידייהו - מגיסות הקדרה בידיהן כשהיא רותחת והרואה סבור שאין האור שולטת בהן שצדקניות הן. אחד מאלף מצאתי - שהוא צדיק. אמר ליה - רב עיליש לההוא גברא. מאי קאמרה - ההיא עורבא. כיונה מתילא - כיונה נמשלה דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ה). סדרן להדדי - נועצות יחד בבית הכסא. עדי גוברין - אלו השבאין בעלינו הן. ונהרדעי גוברין - ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו כלומר כשם שהם היו בעלינו כך אלו בעלינו אין אנו צריכין עוד להם. עדי - אלו כמו עדא אמרה זאת אומרת (פסחים דף נג:). לרחקינהו מהכא - שירחיקונו מכאן. איהו וההוא גברא - רב עיליש ואותו האיש המבין בלשון העופות. עבר מברא - מעבר המים ולא יכלו להשיגו עוד.

26.  פתחי תשובה יורה דעה סימן רנב ס"ק ו

עיין בתשובת חות יאיר (סי' רי"ג) שכתב דפשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על שאר השבוים אשר יושבים שם (ואפילו מדת חסידות ליכא בזה) ע"ש:


פרשת וישלח - הרג חפים מפשע במלחמה

 בס"ד ט"ו כסלו ה'תשפ"ד

 

הרג חפים מפשע במלחמה

שיעור לפרשת וישלח

רמאות או חכמה

1.     בראשית פרק לד, א-ז [פרשת וישלח]

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה: (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם: (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ: (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה...(יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:

2.     רש"י בראשית פרק לד פסוק יג

במרמה – בחכמה. אשר טמא - הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם.

3.     מזרחי (רא"ם) בראשית פרק לד פסוק יג

בבראשית רבה (בראשית רבה פ, ח): "אמר רבי שמואל בר נחמן: מה את סבור רמיות דברים יש כאן, רוח הקודש אומרת 'אשר טמא את דינה אחותם'", כלומר ומאחר שטמא ועשה הנבלה הזאת בישראל, צריך להשתמש עמו בזאת התשובה ואין זו רמאות אלא חכמה.

4.    רד"ק בראשית פרק לד

(יג) ויענו בני יעקב - אבל הוא לא דבר במרמה אף על פי שחטא לו לא דבר מרמה בשפתיו והניח הדבר לבניו, והם ענו להם במרמה. ובעבור שטמא את דינה אחותם לא חשבו זה לעון אם ירמאו אותו בדבריהם.

5.     בעל הטורים בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לה

(לה) במרמה. ב' במסורת. בא אחיך במרמה. ויענו בני יעקב וגו' במרמה (שם לד יג). מדה כנגד מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה ענו בניו במרמה לפניו.

מעשה שמעון ולוי

(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת: (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: פ

6.     רמב"ן בראשית פרק לד פסוק יג

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה - הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.

והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר.

7.     ספר בראשית פרק מט

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

8.     רש"י על בראשית פרק מט פסוק ה

 כלי חמס - אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשו היא זו אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו.

 

הזהירות מהרג חפים מפשע

9.     רמב"ן על בראשית פרק לד פסוק יג

 ורבים ישאלו, ואיך עָשׂוּ בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?

10.  אור החיים בראשית פרק לד פסוק כה

ויהרגו כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה?

11.   ספר בראשית פרק לב

(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:

12.  רש"י על בראשית פרק לב פסוק ח

ויירא - שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים.

13.  שפתי חכמים על בראשית פרק לב פסוק ח

יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין עב ע"א) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב...ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה...

14.  בראשית פרק יח

(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:

15.  ספר בראשית פרק טו

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:

16.  בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מד סימן ד

ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד, משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה והציץ המלך וראה אותו התחיל מטמן מפניו, אמר לו: מפני מה אתה מטמן? כמה פועלים הייתי צריך שיקושו אותה עכשיו שקששת אותה בא וטול שכר - כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו...

מעשה שמעון ולוי - מחלוקת רמב"ם ורמב"ן

17.  רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה א - על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות...

הלכה יד - וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

18.  בראשית פרק כ פסוק ז

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

19.  ערוך לנר מסכת מכות דף ט עמוד א

והנה עד עתה לא הי' כאן דין גזל עדיין, כיון שרצה לקחת אותה לאשה. אבל אחר שהודיעו הקדוש ברוך הוא כי היא בעולת בעל אמר לו: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ ", שאפילו לא תגע בה עם כל זה אחרי שהודע לך שאשת אברהם היא יחשב לך כגזל. "וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: ", פי' כיון שאתה הגוזל וב"נ מצווים על הדינים ואם לא ידונו אותך גם הם יתחייבו, כמו שכתב הרמב"ם הל' מלכים (פ"ט הי"ד) שלכך דנו בני יעקב לאנשי שכם כיון ששכם גזל והם לא דנו אותו גם הם נתחייבו. ולפי זה יש לומר שמזה שאמר הקדוש ברוך הוא ואם אינך משיב וגו' למדו בני יעקב לדון לאנשי שכם.

20.  תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב

בילגה לעולם חולקת בדרום. תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה....אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? - אמר אביי: אין, כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה. - ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? - אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו,

21.  רמב"ן בראשית פרק לד פסוק יג

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים....ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם...

ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה).

22.  רמב"ן בראשית פרק מט פסוק ה

 ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם. וכן תרגם אונקלוס ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'.

 23.  אור החיים בראשית פרק לד פסוק כה

ויהרגו כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה?

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:

שאלות מוסריות בעת מלחמה

24. עמוד הימני, הרב שאול ישראלי סימן טז                                      

עמ' קצג - המלחמה ככל שהיא נעשית על פי הנהוג בין העמים היא מותרת מן התורה, והיא בכלל דינא דמלכותא דינא...עמ' רב - אם יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה, באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהא המלחמה החוקית, ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נדון בדין רוצח ושופך דמים...

עמוד קפ"ד  - מכיון שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסיה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות, וזה ודאי עוזר להגברה ולהרחבת פעולותיהם בעתיד, ונמצא שכל האוכלוסיה היא במקרה זה בתורת רודף שניתן להציל בנפשם. אולם כל זה אמור ביחס לציבור המבוגר של האוכלוסיה שרובו ככולו מעודד את הפעולות הרצחניות עד כמה שידוע, מה שאין כן בנוגע לילדים שאינם בגדר זה, היה אסור לפגוע בהם בידיעה ובכוונה תחילה.

עמ' רה - היוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל, ופעולה כזו היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ובני בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עוונם ישאו, ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו מזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כי הם עצמם ואנחנו נקיים. אכן לפגוע לכתחילה בילדים כזה לא נמצינו אלא בחטא ע"ז. על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם. וה' הטוב יראה בעני עמו וצרר את צורריו ושרשם מארץ חיים...

25.  מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א

ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט ו) ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה (שם /שמות ט/ ג) ואם תאמר משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה (שם /שמות/ י כו) אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו.

26.  [רבינו] בחיי שמות פרק יד פסוק ז

ובאור הדבר: כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור, שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום, ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם: (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה", אבל כשהוא בא כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא מכוין למרוד בו כענין המצריים, אפילו שלא בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה', שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים, לא היתה כונתם אלא להלחם עם הקדוש ברוך הוא, ולכך אמר להם משה: "ה' ילחם לכם", כלומר כיון שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לשם יתברך היא, ולכך נתחייבו להטביעם בים.

הקנאות הטהורה של שבט לוי

27.  שמות פרק ב פסוק יא

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

28.  רש"י שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יא

מכה איש עברי - מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום.

 29.  שפתי חכמים שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יא אות ז

["ובא על אשתו"]  - דאם לא כן לא היה משה הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה? אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו...

30.  שמות פרק לב פסוק כו [לאחר מעשה העגל]

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:

31.  במדבר פרק כה, יא-יב

(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

32.  מקבים א (מהדורת כהנא) פרק ב

ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח: ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו: ויענו אנשי המלך וידברו אל מתתיהו לאמור ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים: עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות:

ויען מתתיהו ויאמר לו יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו: ואני ובני ואחי מלך בברית אבותינו: חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות: לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין ואו שמאל: וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך: וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה: ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס: ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא: ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי: וינס הוא ובניו אל ההרים ויעזבו כל אשר היה להם בעיר:

 

ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה

בס"ד א' שבט תשפ"ד

 

ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה


ראש השנה לאילן לעניין תרו"מ וערלה

1.     מסכת ראש השנה פרק א משנה א

ארבעה - ראשי שנים הם. באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה, ולירקות. באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

2.     תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.

3.     רש"י מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

באחד שבט ראש השנה לאילן - ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ - עדיין רוב התקופה לבוא. מאי קאמר - ועדיין רוב תקופה מבחוץ, כל שכן דכיון דרוב תקופה מבחוץ עדיין לא הגיע זמן החנטה, ולא היה להם לקבוע ראש השנה עד אדר.

4.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק א הלכה ב

ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה, חד אמר: כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ. וחורנה [האחר] אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.

5.     שו"ע יו"ד הל' תרו"מ סימן שלא סעיף קכה

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות. ובט"ו בשבט, הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד, תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין להם מעשר שני. וכן ואם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא.

6.     שו"ע יו"ד הלכות ערלה סימן רצד סעיף ד

ג' שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי, ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי. ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום, ופעמים שהם יתרים על ג' שנים. כיצד, נטע מקודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי, כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא ג' שנים שלמים. ולאחר ר"ח תשרי של שנה רביעית, כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה, אף על פי שנגמרים אח"כ. והנחנטים בו מט"ו בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית, נקראים רבעי.  ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הם חולין גמורים.

תענית בט"ו בשבט

7.     מרדכי מסכת ראש השנה רמז תש-תשא

וששאלת צבור שבקשו לגזור תענית בשני וחמישי ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט יש לחוש לר"ה ולדחות התענית או לא? כך דעתי נוטה שהתענית נדחה עד השבת האחר ואין קובעין תענית בו ביום שלא מצאנו תענית בר"ה ותנן "ד' ראשי שנים הן".

8.     שו"ע או"ח הלכות תענית סימן תקעב סעיף ג

 צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות; הגה: מיהו אם התחילו להתענות, אין מפסיקין, כמו בראש חדש וחול המועד (ב"י).

תחנון בט"ו בשבט

9.     שו"ע או"ח סימן קלא סעיף ו

 נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי"א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין). בפורים, אין נופלים על פניהם (בל"ג בעומר אין נופלין, בעי"כ אין נופלין, וכן בערב ר"ה אפי' שחרית, מנהגים).

מנהגי ט"ו בשבט

10.  תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יד עמוד א

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין...

11.   תיקון יששכר, דף כב ע"ב[1]; הובא במגן אברהם (או"ח קלא ס"ק טז)

שבט..יום ט"ו בו...ראש השנה לאילנות ואין מתענין בו ואין נופלין בו נפילת אפים בתפילה. ונוהגים האשכנזים יצ"ו להרבות בו מיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.

12.  חמדת ימים, חלק ב שובבי"ם, פרק ג

יום ט"ו בשבט...ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי.

13.  כף החיים קלא ס"ק צז

ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום...וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואח"כ מברכין עליו ויש ספר מסודר על זה הנקרא ספר פרי עץ הדר.

14.   מועד לכל חי סימן ל סעיפים ז-ח

ז. ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חלב חיטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, רמון ואגוז לבנותיו על שם כל כבודה בת מלך פנימה, דבש ותפוח לתינוקות על שם תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך, כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספר והוכיח אברהם פרק ל"ד, ושם הביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט"ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פיאה שמונה פרקים, בכורים שלשה, ראש השנה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג, יעויין שם, והביטה וראה להרב אדני פז סימן קל"א דיהיב טעמא רבה למנהג זה דמרבין בפירות בט"ו בשבט, ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם יעויין שם.

ח. רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר "פרי עץ הדר" על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, (ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם), ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהלים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשלחן אביהם ליל ט"ו בשבט.

ט. יזהר הרבה לדקדק באכילת הפירות שלא יהיה בהם ספק תולעת, דמלבד עונשו, הנה במקום שבא לעשות תקון אדרבה מקלקל ביותר, ועיין בספר והוכיח אברהם בתוכחות על עון זה.

י. כשחל ט"ו בשבט ליל שני, מה טוב למי שחננו ה' בעושר, דיעשה חילוק לתלמידי חכמים וצנועים ביום י"ד בשבט לפחות כשחל במוצאי שבת, מפני דיצאו משבת ולית להו כלום כדי לקנות פירותיהם, ועוללים שאלו ואין ידם משגת לקנות ואית להו צערא טפי משאר שנים, ואשרי אדם דיש לו עניים ותלמידי חכמים סביב לשלחנו בלילה הזאת, ויהיה ברכת ה' בכל אשר לו ויזכה לשנים רבות נעימות וטובות אמן, ובספר מעשה הצדקה דף ק"ל ע"א אות מ"ז כתב, דיפריש צ"א פרוטות לצדקה ביום ט"ו בשבט כמנין איל"ן וגימטריא מי"ם עם הכולל, וכמנין אמן, יעויין שם.

  15.  מאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק סא סע' ג)

יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר 'פרי עץ הדר'. ויש נוהגים להרבות בלימוד ענייני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן[2].

להתפלל על אתרוג כשר

16.  בני יששכר מאמרי חודש שבט מאמר ב - ראש השנה לאילנות אות ב

ר"ה לאילן, לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות [רש"י ר"ה יד ב ד"ה הואיל], והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה.

17.  לשון חכמים חלק א סימן לח (בחלק מהמהדורות סימן זה הודפס בסימן לו).

בט״ו בשבט ראש השנה לאילנות על כן טוב ונכון לומר ביום ט״ו בשבט בשחרית פסוקים אלו ובקשה זו וידוע הוא שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז״ל שצריך לבקש ביום ט״ו שבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב...[עיין שם סדר הבקשה שסידר]

רמזים ודברי אגדה לט"ו בשבט

18.  מקור חיים השלם ח"ד פרק רכט (הגרח"ד הלוי)

ברור שכל חשיבות של יום זה הוא בהתחדשות הטבע שחלה בו לגבי פירות האילן. ולכן נקרא "ראש השנה", ופשוט שמטעם זה הוא יום חגיגי לעובדי אדמה הרואים במו עיניהם התחדשות הטבע במלוא יופיו והדרו. ובתקופה בה חי העם על אדמתו היה יום חג גדול. ודאי הוא ששום יום מראשי שנים הנ"ל אינו יכול להשתוות לא' תשרי, מפני שזה קבעה אותו תורה ליום טוב מקרא קודש, אבל אין הם נופלים בחגיגיותם מבחינתם כר"ה, אף שאינם מקרא קודש.

אמנם א' ניסן וא' אלול לא השאירו שום רושם באומה. לא כן ט"ו בשבט שזכה לכך למרות הגלות. את הסבה לכך יש למצוא בחבוב א"י, שכן דוקא אחרי הגלות גברה ערגת העם למולדתו, ופירותיה זכו ליתר חשיבות ומעלה. וכיון שט"ו בשבט קשור עם פירות אילן, גוף הארץ ממש, זכה להתקדש בתודעת האומה יותר מהיתר.

[הערה 7 - רבים העירו שאין שום משמעות חגיגית לט"ו בשבט, וזה נכון מנקודת ראות גלותית, לעם שאינו חי על אדמתו, והתחדשות הטבע אינה בתחום מחשבותיו היום-יומיים].

19.  ליקוטים מקול צופייך בשלח תשס"ג [הרב מרדכי אליהו זצוק"ל]

'כי האדם עץ השדה'  - בימים אלו, אנו נמצאים בערב ט"ו בשבט. וצריכים להבין מהי החשיבות הרבה שנתנו לאילנות וקבעו להם ראש השנה מיוחד? מכיון  שיש באילנות רמזים לאדם, שכן האדם הוא עץ השדה (דברים כ'). ויש אילנות שפירותיו מרובים, ויש שפירותיו מועטים, כך יש אדם ש'פירותיו' היינו מעשיו הטובים ומצוותיו מרובים, ויש ש'פירותיו' מועטים והוא אף מלא עוונות, וכן על זה הדרך. והם צומחים רק אם יש להם בשורש לינק מים, כך עם ישראל שורשיהם יצוקים ע"י 'מים', "ואין מים אלא תורה".

ריבוי באכילת מיני פירות בט"ו בשבט  - המגן אברהם כותב וז"ל (שם ס"ק טז): "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה)". יש שלוקחים מיני אילנות של שבעת המינים, כגון תאנה ותמר ובזה תם העניין. אבל יש שמרבים בפירות שונים, והמקובלים הוסיפו שיש לקחת ל"ו סוגים שונים, ויש בזה עניין על פי הסוד. כמו כן, ישנם סוגי פירות רבים ושונים, יש שהפרי בפנים מן הקליפה, ויש שהוא מחוץ לגלעין, יש שגרעיניו בפנים ויש שגרעיניו בחוץ. יש פירות שלא כל כך דחוסים אלא חלולים מעט בתוכם, ויש שלא תמצא בהם שום חלל כמו הרימון (וזהו שאומרים בראש השנה שנהיה מלאים מצוות כרימון, ללא שום 'חלל ריק' אלא מלאים ממש). יש שנאכל כולו כמו התאנה, חוץ מעוקצו. ולכל מין וסוג יש רמזים גדולים, ואף רמזים לסוגים השונים של בני האדם.

 למלאות את היום בדברי קדושה - יש אנשים שממלאים את יומם בדברים בטלים, ואף יש כאלה מסכנים שהולכים לישון עם מכשיר הטלויזיה דלוק ומכוון עם שעון שמכבהו ומדליקו לפי צורך, ה' ירחם. צריך לדעת באיזה תוכן למלאות את היום, בדברי קדושה ולא בדברים בטלים. גם אמא שצריכה לקום ולפעות לתינוקה באמצע הלילה, לא תשיר לו שירי עגבים ושירים שהומצאו ושאין בהם שום ריח של קדושה, אלא תשיר לו שירי קודש ופזמוני שבת, ואפילו תוכל לשיר לו את קריאת 'שמע ישראל', ולית לן בה.

 רמזי האדם באילן - עוד רומזים האילנות לאדם, שכן הם גדלים על כל מים, ואין מים אלא תורה, לומר לך שהאדם צריך להיות במצב שכל 'יניקתו' תהיה ב'מים', בתורה ובקדושה. וכשם שאי אפשר להתקיים שלשה ימים ללא מים, כך אין ללכת שלשה ימים ללא תורה. האילן צומח לעולם כשראשו למעלה, כך האדם צריך לצמוח כשראשו 'למעלה' (שמים) לרוחניות ולקדושה, ולא חלילה כשראשו 'למטה' (ארץ) לדברים בטלים ובהמיים. וכן האילן נותן פירות, והאדם צריך לתת מפירותיו לאחרים, צריך ללמד תורה ולהשפיע על אחרים בכל יכולתו, ולתמוך בלומדים התורה. ומלבד כל זה, איל"ן הוא שם קדוש.

 

 

 

 



[1] הספר "תיקון יששכר" לרבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי ארץ ישראל בזמן האר"י והבית יוסף. רבי יששכר נולד בפאס שבמרוקו בראשית המאה ה-16. בצעירותו עלה לצפת, לימים עלה לירושלים ללמוד אצל רבי לוי בן חביב, ולאחר מכן שב ועמד בראש הנהגת קהילת יהודי צפון אפריקה בצפת. בשנת שכ"ד יצא לאור חיבורו "תיקון יששכר" העוסק בענייני הלוח העברי ובמנהגי הקהילות השונות.

 

[2] אגב, ראיתי לציין מה שכתב מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בדברי ברכה לספר "פרי חדש" מאת הרב יוסף זליכה זצ"ל:

"הרה"ג יוסף זליכה (שליט"א) [זצ"ל] רבה של פרדס כץ..הגה רעיון וממנו למעשה ראה ראה שבליל ט"ו בשבט בעת מתאספים אנשים בלימוד הספר "פרי עץ הדר" - אין הם נמשכים אחריו כי דבריו מלוקטים מהזוהר הקדוש ולא כולם מבינים את רזיו וסודותיו. וכן רבים הם המחמירים כדברי חכמי הסוד (המובאים בחיים שאל) שאין קוראים מקרא בלילה. (וכידוע רבים הם המהססים להשתמש בספר חמדת הימים, ורבים אין משהים אותו בביתם, ואני אחד מהם, ויש הנזהרים לא לאמר שום 'יהי רצון' שכתבם)...".

 

פדיון שבויים

בס"ד י"ד מרחשון תשפ"ד פדיון שבויים   פדיון שבויים – מצוה רבה 1.      תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א איפ...