10/05/2023

דבר תורה לחנוכת גן ילדים

בס"ד כ"ב טבת תשפ"ג

 

חנוכת גן ילדים חדש במושב מנוחה יע"א 

מורי ורבותי, ראש המועצה, ראשי מחלקת החינוך בעבר ובהווה, יו"ר הועד היקר שלנו אלעד, המנחה, הגננות היקרות, מהנדסים וכמובן אחרונים חביבים ילדים יקרים וילדות יקרות!

זוכים אנחנו לחנוך היום "גן ילדים" חדש. פעם חשבתם – מדוע קוראים למקום הזה "גן" ילדים? מה הקשר ל"גן"?

כששותלים צמחים בגן - אנחנו דואגים שיהיה להם: קרקע, אוויר ומים. אבל, בכל זאת, כל צמח יצמח לפי הגרעין שבו.  "כי האדם עץ השדה", כך גם בחינוך, תפקידנו להצמיח את הילדים, רק פה ושם מדשנים, גוזמים ענף סורר, מכוונים את כיוון הצמיחה.

ישנה חשיבות רבה להקמת מוסדות חינוך. אלו מהדברים שחייבים להימצא בכל עיר ובכל ישוב, בלעדיהם אסור לדור באותו מקום. כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד הלכה כג):

"כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכסא, ומים מצויין כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכים וחובשים".

רבות השקיעו כדי לבנות גן חדש זה: תכנון, תקציבים, פיתוח. כשמשקיעים בבניין - זה ביטוי ליחס שנותנים למה שאמור להיות בו. השקעה בחינוך זו השקעה לדורות.

 כך מובא בגמרא מסכת ברכות (דף נז עמוד ב):

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים".

ועוד מובא בגמ' שבת (דף קלג עמוד ב):

"דתניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

אם כך ההדרכה, בכתיבת ספר תורה על קלף ודיו, על אחת כמה וכמה, בכתיבת "ספר תורה חי", תינוקות של בית רבן. היופי, החן ותנאי והלימוד החיצוניים, משפיעים רבות על נפש הילד, ועל רצונו להזדהות עם סביבה זו. ההופעה הנאה, נותנת את התחושה הטובה, המרוממת את נפש הילד, ומכשירה את לבו לקליטה טובה.

ילדים וילדות יקרים, תראו כמה דאגו לכם, כמה השקיעו בכם. תלמדו, תחכימו, תשחקו, והעיקר שהוריכם והגננות ירוו מכם המון נחת.

גננות יקרות, אתן יוצקות את התוכן העיקרי למבנה הזה "יין ישן ומשובח, בקנקן חדש". בהצלחה רבה בהמשך הדרך!

התחלנו לא מזמן חומש חדש, שמתאר את תהליך התפתחותו של עם ישראל במצרים, יציאת מצרים, ועל כך שאבותינו הגיעו להר סיני לקבל תורה. מאוחר יותר הגענו גם לבית המקדש. ובימינו בתי מדרש, בתי ספר וגני ילדים הם התחליף שממנו שואבים תורה ודעת.

אי אפשר שלא להתרגש מכל מוסד כזה שנבנה, מכל בית שנבנה כאן בארץ הקודש, מרגישים כיצד ה' מקיים את דברו אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, וכפי שאמר הנביא ירמיהו (פרק לא):

(כו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה: (כז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'.

ראש מועצה יקר, אלעד היקר, תמשיכו הלאה בקיום הנבואות הללו, בבניה למען עם ישראל, ילדי ישראל, יברך ה' פעלכם!


נוסח הקדיש בסיום מסכת

 

בס"ד י"ט אייר תשפ"ג


נוסח הקדיש בסיום מסכת

שלו שבתאי יצ"ו, רב ק"ק מושב מנוחה



א.     הקדמה

מעשה שהיה, בהיותי נער, ביקשו ממני לסיים מסכת בערב פסח כדי לפטור את הבכורות מן הצום, וזכיתי ומו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצ"ל (רבה של מועצה אזורית לכיש ומושב מנוחה) למרות חולשתו הרבה וגילו המופלג הצליח להגיע לבית הכנסת ועשה גם כן סיום מסכת. לאחר שנתן לי רשות וסיימתי את המסכת שלמדתי, עמדתי לומר קדיש 'דעתיד לחדתא' כנהוג בישיבות הקדושות וכפי שמודפס בסוף הכרך של הגמרא. והנה להפתעתי הרבה, אמר לי מו"ר זקני שאין המנהג לומר קדיש זה, אלא יש לומר קדיש על ישראל רגיל, וכן עשה מעשה בעצמו ואמר "ר' חנניא בן עקשיא וכו'" וקדיש על ישראל רגיל. ובתחילה, התפלאתי מאוד על דבריו, כי בכל הישיבות שהכרתי אז אמרו תמיד קדיש 'דעתיד' בסיום מסכת.

שנים מאוחר יותר, זכיתי ללמוד אצל מו"ר הרה"ג שמואל זעפרני זצ"ל בישיבת "המאירי" (בנשיאות מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א) וראיתי שכך הנהיג את בני הישיבה, שאומרים קדיש על ישראל רגיל לאחר סיום מסכת. וכששאלתיו על כך ענה לי שכך הייתה דעת מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל נשיא הישיבה.

וכיון שראיתי שדבר זה אינו ידוע לרבים מתלמידי הישיבות ואברכים חשובים, נתתי את לבי לדרוש ולתור בספרי הפוסקים אודות מנהג זה.

ב.      מנהג סיום מסכת

תחילה יש לדעת כי המקור למנהג סיום מסכת מופיע בגמרא מסכת שבת (קיח סע"ב): "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן".

מקור נוסף מופיע במדרש קהלת רבה (א, א): "ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה", עד כאן. (ועיין בבית יוסף או"ח סימן תרסט).

וכן משמע מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קכא ע"ב) לגבי ט"ו באב, כפי שהביא הנימוקי יוסף (על הרי"ף דף נג ע"ב): "גרסינן בגמ' תניא ר"א הגדול אומר כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה מפני שאינם יבשים אמר רב אשי וקרו ליה יום תבר מגל...שנשברו הקרדומות שאין צורך בהם לחטוב עוד עצים ומפני שבאותו יום היו משלימין ומסיימין המצוה היו עושין שמחה גדולה. מכאן ואילך שהימים מתקצרים צריך לעסוק בתלמודו גם בלילה...כתבתי זה לשני תועלות היוצאים להיות זריז להתחיל ולקבוע תלמודו בלילות אלו להביא עליו ברכה ולא קללה וגם שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויום טוב" עכ"ל עיין שם.

על פי זה פסק הרמ"א בהגה (יורה דעה רמו, כו): "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". עכ"ל. ועיין עוד בדברי הרש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ז, אות לז ואות מו).

ג.       אמירת קדיש לאחר לימוד תורה

והנה ידועים דברי הרמב"ם (סדר תפילות נוסח הקדיש) שכתב: "קדיש דרבנן - כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא ולמיעקר פולחנא נוכראה מן ארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה בזיויה ויחודיה וימליך מלכותיה וכו' עד ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן, על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי וסייעתא ורווחא מקדם אבוהון דבשמיא ואמרו אמן יהא שלמא וכו', וזהו הנקרא קדיש דרבנן" עכ"ל. ומקורו ממסכת סופרים (יט, ט).

אך ברוב קהילות ישראל לא נהגו לומר קדיש "דעתיד לחדתא" לאחר לימוד תורה שבעל פה, אלא אומרים קדיש בנוסח הרגיל ומוסיפים "על ישראל" וכו'. ועיין עוד באר שבע (מסכת סוטה דף מט ע"א) ובדברי המג"א (או"ח סימן נד) וברכי יוסף (סימן נה ס"ק א) מה שכתבו על דברי הרמב"ם הללו ואכמ"ל.

וכבר כתב כף החיים (סימן נה ס"ק ד): והעם נהגו לומר אחר כל תורה שבעל פה רבי חנניא בן עקשיא וכו' ואומרים קדיש דרבנן ואחר תורה שבכתב אומרים ותשועת צדיקים מה' וכו' ואומרים קדיש יהא שלמא רבא" עכ"ל. וכעין זה עיין לג"ע רבינו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי (שנה ראשונה וישלח אות יד; ויחי, אות ט) ובעוד יוסף חי (ויחי אות יד).

 ואם כן, לכאורה גם בסיום מסכת כך אמורים לנהוג לומר קדיש על ישראל רגיל.

ד.      המקור לאמירת הקדיש בסיום מסכת

והנה בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קיט) הרחיב את היריעה אודות מנהג סיום מסכת ושם מופיעה התייחסותו לענין הקדיש וזו לשונו: "רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים, כל מי שראוי לבא לסיום המסכתא...ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת התו' זמן בישיבה ראשונה, ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא, כדי שיבואו הבעלי בתים גם כן לסיומא, ואז יהיו שמה תחילה וסוף.... וכן טוב לחזור אחר מניין לומר קדיש. ואחר סיומו יאמר עשרה בני רב פפא. ואח"כ יאמר קדיש אם יש מניין, ויש שאומרים קדיש דרבנן, אך אותו קדיש אינו מצוי בינינו לכן ברוב פעמים לא שמעתי לומר רק שלנו בלא תתקבל" עכ"ל. והביאו הש"ך (יו"ד רמו ס"ק כז) והכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סימן תרסט).

ופשט המנהג לומר בקשות אלו בהרבה קהילות בעם ישראל כאשר מסיימים מסכת וכפי שסידרו מדפיסי הש"ס בסוף המסכתות (ועיין כף החיים תרסט ס"ק כד). והנה לענין הקדיש משמע מדברי מהר"מ מינץ שהיו אומרים קדיש רגיל, ויש שאומרים קדיש דרבנן וכו' [וכוונתו לקדיש "דעתיד לחדתא"]. וכבר באו מדפיסי הש"ס וסידרו לומר בסיום מסכת קדיש "די הוא עתיד לאתחדתא וכו'".

ה.     מנהג הספרדים

אך נראה כי מנהג זה לא פשט אצל הספרדים, והמשיכו לומר "קדיש על ישראל" רגיל דווקא ולא קדיש "דעתיד", וכפי שהעיד בספר כתר שם טוב (גאגין ח"א עמ' קיב בהערה) שאחר סיום מסכת אומרים קדיש דרבנן ודלא כהרמב"ם שפסק לומר קדיש התחיה ע"כ.

והנה ראיתי כי כבר בא חכם הרה"ג יוסף צובירי זצ"ל בספר ויצבור יוסף בר (חלק ג' פרק יג) והאריך הרבה לבאר ממקורות ראשונים גם אחרונים, שקדיש "דעתיד" נתקן על מנת לנחם האבלים ולהשריש בליבם אמונת תחיית המתים. בנוסף לזה, הנהיגו לאומרו גם בסיום הקינות בתשעה באב על מנת לנחם את העם. אך אין אמירת קדיש זה מתאימה לסיום מסכת, כי בסיום מסכת מצוה רבה לשמוח ולעשות אותו יום טוב עם סעודת מצוה. ומנהג זה לומר קדיש "דעתיד" בסיום מסכת התפשט רק בזמן האחרון על ידי קצת מחכמי האשכנז, ובפרט על ידי הדפוסים המאוחרים של המשניות והגמרות עכת"ד.

עוד ראיתי בקונטריס פנחס יפלל (מאת הרב פנחס מוסבי שליט"א; ח"ג עמ' 56) שהעלה כי יש לומר לאחר סיום מסכת קדיש על ישראל הרגיל. וכן בספר עלי הדס (שהוא אוסף מנהגי הלכה של ק"ק תוניס, פרק יב סעיף יג) כתב: "נהגו לומר אחר סיום מסכת קדיש דרבנן בנוסח 'על ישראל' הרגיל, ודלא כמו שנתחדש מקרוב לומר קדיש 'דעתיד לחדתא עלמא" עכ"ל. והעיד בספר הנזכר שכן שמע בבירור מפי הזקנים. וכן העלה הרב מרדכי בן שמעון זצ"ל בספר שמן המשחה (חלק א' סימן נה).

לא אכחד כי בירחון אור תורה (אדר תשס"ז סימן עט) כתבו בשם הגר"מ מאזוז שליט"א שמנהגם היה לומר קדיש "דעתיד לחדתא" (ועיין גם באור תורה אייר תשס"ז סימן קכ; ובשו"ת מקור נאמן ח"ב סימן קפו). וכן בספר ילקוט יוסף אבלות (מהדורת תשס"ד, סימן ל סעיף מג) משמע לומר קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא" ולא ציין בזה את מנהג הספרדים כפי שזכרנו לעיל. אמנם אחר זמן ראיתי בשו"ת מעין אומר (חלק יא פרק ה סימן י) שכתב כי זכור היה שאחר סיום מסכת הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל אמר קדיש על ישראל ושאלו על כך וענה לו: "אין בזה דבר ברור, יש נוהגים כך ויש נוהגים כך" עכ"ד.

אך כבר מהמקורות שהזכרנו לעיל נראה כי מנהג הספרדים היה לומר קדיש על ישראל.

ו.        דעת מרן הרב מרדכי אליהו זיע"א

ועתה שמחתי כמוצא שלל רב שהזדמנה לידי תשובה שהשיב מו"ר מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל אודות עניין זה בתוכנית ברדיו "קול האמת". וכך נשאל: "בסיום מסכת איזה קדיש לומר? האם את הקדיש שמובא בגמרא או קדיש על ישראל רגיל?" והשיב להם מרן הרב זצ"ל: הרב הגדול מעוז ומגדול ר' יעקב מוצפי ע"ה[1] היה אומר שאנחנו לא נוהגים לומר את הקדיש שמופיע בסוף המסכת, כי את הקדיש הזה אומרים בליל ט' באב. לכן היה רגיל לומר שלאחר סיום מסכת יאמרו קדיש על ישראל. עכת"ד[2]. דפח"ח.

ועתה לאחר שביארנו איזה קדיש יש לומר, ראיתי לנכון להזכיר אגב אורחא מי הוא זה אשר יאמר את הקדיש, כי פעמים רבות המסיימים הם אנשים שהוריהם בחיים ב"ה, ויש הורים שמקפידים על כך שבניהם לא יגידו קדיש על ישראל בעודם בחיים. עיין מה שדנו בזה הפוסקים בספר תשב"ץ קטן (סימן תכה), שו"ת מהרי"ל (סימן סד), רמ"א בהגה (או"ח קלב סעיף ב), שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן ב) ושו"ת יביע אומר (חלק ג - יורה דעה סימן כו) ועוד.

 

והנה מצאתי כי מרן הרב זצ"ל נשאל בעבר אודות נער בר מצווה שעושה סיום מסכת – האם יכול להגיד את הקדיש בסיום המסכת? והשיב על כך מרן הרב: מן הסתם אביו של הנער בוודאי חי, לכן הנער לא יכול לומר את הקדיש אלא אביו יאמר את הקדיש. וכמובן נער בר המצווה יאמר את נוסח "ההדרן" ושאר הבקשות שלפני כן כנהוג עכת"ד[3].

 

ז.       סיכום ההלכות:

א.     כשאדם זוכה לסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה.  

ב.      מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לומר לאחר הסיום המסכת קדיש "על ישראל" בנוסח הרגיל, ולא כפי שמודפס כיום במסכתות קדיש "דעתיד".

ג.       אם המסיים הינו יתום מאב או אם – יכול לומר את הקדיש בעצמו. ואם הוריו בחיים – לא יאמר את הקדיש בעצמו, אלא יאמר אותו אדם אחר מהקהל.   



[1] והראוני שכן הובא בשם הרב יעקב מוצפי זיע"א גם בספר "תפארת יעקב" (הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם, סימן לח, עמ' קסג) שיצא לאור לא מזמן.

[2] נערך על פי הקלטה, שו"ת רדיו, כל האמת, תזריע מצורע, שנת תשס"ו.

[3] נערך על פי הקלטה, שו"ת רדיו, כל האמת, ויחי, שנת תשס"ו.

 

24/01/2023

מעלת ימי השובבים ותיקונם

בס"ד                             

 מעלת ימי השובבי"ם ותיקונם

שובבים – התעוררות תשובה

1.       זוהר חלק ג פרשת נשא דף קכו עמוד א [מתורגם]

רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים קג) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי בְּכָל יוֹם וָיוֹם הַכָּרוֹז קוֹרֵא וְאוֹמֵר: (משלי א) עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְגוֹ'. (ירמיה ג) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם. וְאֵין מִי שֶׁיַּרְכִּין אָזְנָיו. הַתּוֹרָה מַכְרִיזָה לִפְנֵיהֶם, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ.

2.      ספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ז

כבר ידעת מ"ש בזוהר בת קול יוצא בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצא מהר חורב בכל יום ויום אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וקשה למי מכריזין? הלא אין אנו שומעין כלום! אלא ודאי אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי.

3.      קדושת לוי בראשית פרשת חיי שרה[1]

ויבואר בזה הגמרא (זוה"ק ח"ג קכו, א) בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת 'שובו בנים שובבים'. ויש להבין מה זה הקול. נראה, אף על פי שאדם אינו שומע הקול, זה שמגיע לאדם בכל יום התעוררות תשובה, זה היא מחמת הכרזת הקול, וזהו הקול ששומע. ומהיכן בא לאדם התעוררות תשובה בכל יום, מזה ששמענו את הקול בהר סיני (שמות כ, ב - ג) אנכי ולא יהיה לך מפי ה' (מכות כד, א), זה נרשם בלבנו, ומזה בא התעוררות תשובה בכל יום.

מהיכן הכל התחיל?

4.      תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו', מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה, כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

5.      רבינו האר"י ז"ל, שער רוח הקודש, תיקון כז דף כג ע"א

ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם "שובו בנים שובבים" ר"ת ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה.

וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין ע"י טפות קרי. וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא. ולכן, בזמן הפרשיות אלו יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות מפני שאז בפרשה ההיא היה התחלת השעבוד ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם ג"כ בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן בענין כי תקנה עברי עברי (שמות כא) וע"ש. גם דע כי עיקר אלו התעניות נתקנו בימים אלו, לכפר על עון שכבת זרע לבטלה שעליהם כתיב שוחטי הילדים וגו' (ישעיה כ"ז).

6.      שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש א

בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלגה סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ונודע כי הקרי נקרא "רע" והמוציאו נקרא "רע" כמש"ה: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" וכתיב "אוי לרשע רע" וכתיב "לא יגורך רע" כנדרש בס"ה.

ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה "אמחה את האדם אשר בראתי" הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול.

וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים.

ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו. כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם - נגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' נאמר וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו'.

חומרת העוון

7.      תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א

דא"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' (את) אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן...ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו - אלו המנאפים ביד.

8.      רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יח; ועיין שו"ע אבן העזר סימן כג סעיפים א-ב

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש.

9.      שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ז

 דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל כמשי"ת, כי אפי' הבא על כל העריות שבתור' נולדי' משם ממזרים גופניים בעוה"ז, והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות - מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו, אבל המוציא שז"ל, עונשו גדול לאין קץ. הלא תראה מה שהפליגו בזו' במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי, שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא, לבד ממוצי' שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי... וזה ענינה, דע כי המוציא שז"ל, פוגם במחשבה, כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה, ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א, וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה, כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפע' במלכו', אבל יוצא לחוץ אל הקלי' הנק' קליפ' נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל...ונמשכת אותה הנשמה אליה ואז מתחב' בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים, ונעשי בחי' גוף א' אל אותה הנשמה, נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופו' הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים, ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. והנה כדי לתקן עון זה צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים לאותם הנשמות, ועי"כ אותם הנשמו' יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה, ונמצא שצריך שני כונות: אחת להמית הגופות ההם, ב' להחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל הנשמות, ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות:

תיקונים לחטא:

תענית

10.   שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעא

סעיף א - היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית נקרא קדוש; ואם לאו, כגון שאינו בריא וחזק, נקרא חוטא.

סעיף ב -  תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, אלא אם כן כשהצבור מתענים שלא יפרוש עצמו מהם; ומלמדי תינוקות דינם כת"ח.

11.   משנה ברורה שם

(א) נקרא קדוש - שמתוך כך מתמרקין עונותיו בשביל שמתענה [רש"י] ולא מיירי בעונות הידועים המבואר ברוקח ובכתבי האר"י כמה ימים צריך להתענות עליהם דבזה צריך להתענות [שער הציון ס"ק ב - ומכל מקום דוקא אם אין בזה חשש סכנה, דאז בודאי אינו רשאי] אפילו לא מצי לצעורי נפשיה אלא מיירי כשמתענה משום תשובה על עונות שאדם דש בעקביו.

(ב) נקרא חוטא - על שמחליש כוחותיו וכתבו ספרי המוסר דאם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול מושך ידו ממנו זה נחשב ג"כ לסיגוף ומתכפרים עונותיו. וראיתי כתוב בספר אחד שכשאדם רוצה להתנדב תענית טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש עי"ז וכעין זה כתב הגר"א באגרתו שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאותיו וזהו התשובה וכו':

12.   יוסף בסדר (החיד"א), סימן ג, לשובבים.

שאול שאל איש אחד שהיה רוצה להתענות שובבים וירא כי לא יכול, כי יש לו חולאים, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ ולכן בעצמו ציער מה יעשה לתקון נפשו. ואמרתי לו דבמציאות זה לעת זקנה ובסובלי חולאים, יש לו תקנה לפדות כל יום תענית בממון. ואע"ג דמדברי מורי זקני הרב חסד לאברהם ז"ל ובשו"ת נאמן שמואל מבואר דהפודה תענית יכול לפדותו בשצף כסף, מכל מקום נראה בעיני שיתן על כל תענית ד' גראסייאס במטבע טוסקאנה, שהוא דבר חשוב קצת. וסידרתי לו שיתפלל בכל יום תפלה זוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. בּוֹשְׁתִּי מְאֹד בְּחֶרְפָּה וּכְלִימָה עַל כָּל חַטֹּאתַי עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וּבִפְרַט עַל אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ בְּהִרְהוּרִים רָעִים, עַד אֲשֶׁר הֵן בְּעָוֹן חוֹלָלְ"תִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי הַסִּטְרָא אַחֲרָא , נִקְרֹ'א נִקְרֵאתִ'י כַּמָה פְעָמִים, אוֹי לִי, אֲהָהּ עָלַי. וּבְרוֹב רַחֲמֶיךָ הוֹדַעְתַּנִי עַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ לְתַקֵּן נַפְשֵׁינוּ עַל צוֹ"ם מָה, בְּמִסְפַּר וּמִפְקַד שֵׁמוֹת הַקֹדֶשׁ אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בָהֶם, לְהִתְעַנּוֹת מ' יוֹם בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמִסְפַּר אַרְבָּעָה יוּדִין דְּשֵׁם ע"ב. וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי חָפֵץ הָיִיתִי לַעֲשֹוֹת תִּיקוּן זֶה בְּכָל לֵב, אַךְ אֵין בִּי כֹחַ וְכָשַׁל כֹּחִי לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת מ' יוֹם רְצוּפִים. וְלָכֵן אֲנִי מַפְרִישׁ הַיּוֹם אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת כֶּסֶף לִצְדָקָה, כִּי כֵן יָסְדוּ עֲבָדֶיךָ לִפְדּוֹת בְּכֶסֶף כָּל תַּעֲנִית. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּעֲלֶה עָלַי כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי הַיּוֹם וְתִהְיֶה חֲשׁוּבָה הַצְּדָקָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בַּעֲבוּר הַתַּעֲנִית, כְּאִלּוּ הִתְעַנֵּיתִי. וּמִיעוּט מָמוֹנִי יִהְיֶה בִּמְקוֹם מִיעוּט חֶלְבִּי. וְאַתָּה בְּטוּבְךָ תְּמַלֵּא כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁפָּגַמְתִּי בָהֶם בְּזֶרַע לְבַטָּלָה אוֹ בְּקֶרִי וְתוֹצִיא לָאוֹר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה אֲשֶׁר נִתְפַּזְּרוּ עַל יָדִי בֵּין הַקְּלִיפּוֹת, חַיִל בָּלַע וַיְקִיאֶנּוּ (חבו) מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנוּ אֵל. וְתַחֲזִיר כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה לְמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעַן רַחֲמֶיךָ. עֲשֵה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן יְמִינֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ, עֲשֵה לְמַעַן קְדוּשָׁתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

ובכל יום ילמוד פרשיות הקרבנות ככתוב במשמרת טהרה. וילמוד לפחות ספר אחד מתהלים בכל יום. וילמוד משניות בסדר טהרות. וילמוד זהר בתקון היסוד ככתוב לעיל.

לימוד תורה

13.   רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה כא

וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

14.  שם משמואל בראשית פרשת ויחי, תרפ"א[2]

ממוצא הדברים הנה ימי השובבי"ם ת"ת הם זמן התיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים ועושין סיגופים, מוטב שיאמר כל אחד לנפשו מוטב להשתעבד בביתה של תורה ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים, כמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, עכ"ד, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופי הגוף.

15.   אגלי טל-הקדמה

ועפ"י זה יובן נחיצת הלימוד בהלכות שבת לתיקון פגם זה. כי תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד התורה, וביותר בלימוד התורה בעיון. עפ"י מה ששמעתי מאדמו"ר זצ"ל בפי' דברי הזוה"ק שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה משום דתשובה הוא מלב כדכתיב ולבבו יבין ושב וגו'. ופגם שבזרע הוא במוח והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון, וכן מצאתי בס' זרע קודש. וע"כ עיון הלכה שהוא במוח מי שמחדש חידושים הרי התיקון ג"כ במוח.

התיקון הכללי

16.   ליקוטי מוהר"ן תורה רה

תיקון למקרה לילה ר"ל, לומר עשרה קיפיטיל תהלים באותו היום שאירע לו ח"ו, כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטפה מהקליפה שלקחה אותה, כי תהלים בגימ' לילי"ת עם החמש אותיות של שמה, שהיא הממונה על זה כידוע, וצריך לכוין בשעת אמירת תהלים, שתהלים בגימ' תפה, שהוא מכוון כמספר השני שמות אל אלקים במלואו כזה אלף למד אלף למד הי יוד מם שע"י השני שמות אלו יוצאה הטיפה מהקליפה...וע"כ צריך לומר עשרה קיפיטיל, כי יש עשרה מיני זמרה, שהם בחי' העשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים כמובא (בגמ' פסחים קיז ובזוהר) שהם אשרי ולמנצח ומשכיל והללויה וכו' עיין בפרש"י, ויש כח בכל לשון ולשון של העשרה לשונות הנ"ל לבטל כח הקליפה הנ"ל, כי כל אחד מאלו הלשונות, הם היפך הקליפה הנ"ל, כי אשרי הוא לשון ראיה והסתכלות, היפך הקליפה הנ"ל שעיקר כחה מקלקול הראות, מבחי' ותכהן עיניו מראות, בבחינות יהי מארת חסר, ודרז"ל (ת"ז תיקון מד ד' עט ע"ב) דא לילית נמצא שעיקר כחה מקלקול הראיה, ואשרי שהוא לשון ראיה היא היפך ממנה: וכן משכיל, כי היא בחי' משכל, ומשכיל הוא היפך מזה, וענין זה עיין במקום אחר (לעיל בסי' יט) כי עיקר כחה להחטיא את האדם במקרה ח"ו, הוא ע"י לשון תרגום, שהוא בחי' משכיל על ידי תורגמן, שהוא מעורב טו"ר, לפעמים משכל ולפעמים משכיל ע"ש: וכן הללויה, היפך הקליפה, ששמה לילית, על שם שהיא מייללת ביללה תמיד, והלל היפך יללה, כי אותיות הללי הם היפך ילל"ה: והשאר לא פירש, גם הטיפה באה מהדעת שהוא בחי' חו"ג כידוע, כי גם הטפה היא בחי' חו"ג כנ"ל, וידוע שהדעת הוא בחי' ה"ח וה"ג, ע"כ צריך לומר עשרה קיפיטיל: וזה בחי' (תהלים לב) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע ר"ת נאף. שהוא נכנע על ידי בחי' לדוד משכיל, דהיינו תהלים:

אח"כ גילה רבינו ז"ל, העשרה קיפיטיל תהלים בפרטיות, שצריך לאומרם באותו היום שיקרה לו ח"ו מקרה בלתי טהור, ואלו הן, מכתם לדוד, ט"ז: לדוד משכיל, לב: אשרי משכיל אל דל, מא: כאיל תערוג, מב: למנצח אל תשחת, נט: למנצח על ידותון, עז: תפלה למשה, צ': הודו לה' קראו בשמו, קה: על נהרות בבל, קלז: הללויה הללו אל בקדשו, קנ: ואמר, שאלו העשרה קיפיטיל תהלים, הם תיקון גדול מאד מאד למקרה ח"ו, ומי שזוכה לאומרם באותו היום, אין צריך לפחוד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה ח"ו, כי בוודאי נתתקן על ידי זה.

תענית דיבור

17.   אבן שלמה (לגר"א) פרק ז

 ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזה התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, כמו שכתוב: 'כי נר מצוה' וגו', אבל 'דרך חיים תוכחות מוסר', וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים שבעולם. וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער.

18.   הקונטריס היחיאלי, חלק בית השם, תיקון לעון, דף סה ע"ב

ולכן איעצך נא עצה טובה שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף כלל ועיקר רק לעשות תענית הדיבור וסגולת התהלים ותכפר כל חטאתיך, ובכל יום שתוכל לתקן התיקון הזה עשה והצלח, בין בחול ובין בשבת והוא מעדות נאמנה של הגאון רבינו נועם אלימלך זלה"ה ותלמידו הרב מוהרמענו"ף העיד שעי"ז יכוף את היצר (שלא יחטיאהו עוד רק אם לא יתן לו יד) הואיל ובזה יהיה בידו כחרב חדה וחנית נגד היצר.

 ואולי יעלה בדעתך לומר שתענית הדיבור לא מהני לכפר כל עוון אשר חטא, לכן טרם כל הנני להראותך כח של תענית הדיבור שהוא מועיל יותר מתענית הגוף, יען שבתענית הגוף לא יבצר מלדבר בו דברים בטלים כעס, שקר, חנופה, כזב, רמיה, בדיחות, היתול, צחוק, קלות ראש, ושבועות שקר ושוא, והזכרת שם שמים לבטלה, וכיוצא מהנה רבות רעות, זה באופני הלא תעשה, ובאופני העשה הלא ע"י חלישות הגוף מהתענית אולי ח"ו לא יוכל להתפלל כהוגן וכראוי ויגרע מחובת לימודו ויתרשל מלעשות מצוה הבאה לידו מחולשת אבריו מהתענית וכו' כידוע...וכן ראיתי כתוב בספר ראש הגבעה שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו התענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחליש ע"י התענית הזה...

19.   מאמר מרדכי שבת חלק ב פרק מ

כה – מצווה גדולה להתענות "תענית דיבור" בין בימות החול ובין בשבת, ובפרט בימי השובבי"ם.

כו – מעלת "תענית דיבור" בשבת גדולה ממעלת "תענית דיבור" בחול, מכמה טעמים:

1.      בשבת [ובראש חודש] אין המקטרגים שולטים, וכמו שכתב ב"קונטרס היחיאלי" והביא משם הזוהר הקדוש: "בשבת ובראשי חודשים דלא שלטין ממנן בישין", וכן: "בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי בההוא אתר נורא אשתכך ולא אתדנו", ולכן "הלימוד בו עושה פרי גדול למעלה".

2.      בשבת אסור לדבר דברים בטלים, כמו שכתוב: "ממצוא חפציך ודבר דבר", ובעת "תענית דיבור" בוודאי לא מדברים דברים בטלים.

3.      כתב ב"קונטרס היחיאלי" בשם ה"נעם אלימלך" שהמתענה "תענית דיבור" בשבת נחשב לו כאילו התענה 65,606 תעניות[3], וחכם עיניו בראשו.

20.  קול צופייך ויחי תש"ס, גליון מס' 63, מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל; הודפס גם בספר ישועות מרדכי חלק א עמ' 103 ואילך.

שאלה: באיזה הנהגות כדאי לנהוג והאם יש חילוק בין רווקים ונשואים וכן לנשים?

תשובה: השנה שובבי"ם ת"ת - שמות וכו' כי השנה מעוברת. זמן טוב לתיקון. ואע"פ שעשה בשנה קודמת יעשה גם השנה ואולי לא הועיל ואולי יש לו כמה תיקונים. אומר הגאון מוילנא מי שאכל טרף בשגגה, אם ייעץ לו תענית דיבור במקום תענית אכילה עדיף. שלא מדבר רע ובעיקר אם לומד תורה או קורא תהילים. ויש קוראים ג' פעמים תהילים עם עוד שמונה פרקים יחד כמנין "חתן" "נחת".

ויש ששאלו למה בשבת או שבת ור"ח והיה חכם גדול שחשב שלא לעשות בשבת. ולקחתי ספרו של הגאון המקובל ר"י אלפייה זצ"ל "הקונטרס היחיאלי" שהוא למעשה היה המפרסם ומיסד את תענית דיבור בארץ ובעולם. והראתי לו שכתב שם שבת ור"ח עדיף טפי והסכים.

וזה דבר חשוב לרווקים ונשואים ובני ישיבות וכו' ואם אין לו אפשרות בשבת אלא בחול - יעשה כן. ואין בזה ביטול תורה. ותהילים זה תורה. וגם בן ישיבה חייב. ונשים לא חייבות ואם רוצות תבא עליהם ברכת טוב.

בזמנו של הרה"ג רבי יצחק אלפייה זצ"ל היו באות נשים לעזרת נשים אמר תעשו עוגות בהשגחה על טהרת הכשרות וזה כמו תיקונים.

בן ישיבה שראש הישיבה לא מרשה לו ללכת ולהעדר מהישיבה יכול לקיים תענית דיבור בעת שלומד כל היום מנץ החמה עד השקיעה גמרא ולא מדבר שום דיבור בטל ועל הימים הללו נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובתכם".



[1] ר' לוי יצחק מברדיטשב נולד בערך בשנת ת"ק (1740). נפטר בשנת תק"ע (1810). היה מפורסם באהבת ישראל המיוחדת שלו, ובהתלהבותו בתפילה ובעשיית המצוות. ספרו 'קדושת לוי' על התורה והמועדים ועל פרקי אבות ועוד נחשב אחד מספרי היסוד של החסידות.

[2] רבי שמואל ב"ר אברהם בורנשטיין נולד לאביו האדמו"ר מסוכוצ'וב בשנת תרט"ז (1856) בקוצק. היה יד ימינו של אביו האדמו"ר ולימד בישיבה בסוכוצ'וב. בשנת תר"ע (1910) נתקבל כאדמו"ר על מקום אביו. נפטר בשנת תרפ"ו (1926). ספרו 'שם משמואל' על התורה והמועדים נתקבל מאוד גם אצל למדנים הרחוקים מחסידות.

[3] נראה לי שנפלה טעות דפוס בקונטריס היחיאלי, שנרשם שם בסוגריים המספר 65,606. אבל ר' יצחק אלפייה חזר על כך במקומות שונים שזה נחשב כמו 65,600 תעניות. עיין שם בקונטריס היחיאלי בחלק בית שם, דף סז ע"ב. ובספר אור חדש וצמח צדיק שיצא לאור מכת"י, עמ' לד-לה.


27/12/2022

שימוש בתאריך לועזי (דף מקורות)

 

בס"ד יום שלישי ג' טבת תשפ"ג – שיעור לזכרו של מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל                                                  

 שימוש בתאריך לועזי

1.       לזמן הזה, התאריך ולוח השנה העברי, עמ'  19 - הרב חיים דרוקמן זצ"ל

באחת השנים סיפרו בחדשות שיהודי הגיע למשטרה על מנת להשיב כרטיס אשראי גנוב. "מדוע דווקא עכשיו?", שאלוהו בפליאה, והלה השיב בפשטות: "הלוא ערב ראש השנה היום, זה הזמן לשוב בתשובה, שאם לא עכשיו – אימתי?!". סיפור זה בהחלט מרגש, אך לוקה בחסרון אחד: לא היה זה ערב ראש השנה שלנו – כ"ט אלול, אלא סוף השנה הנוצרית – 31 בדצמבר... אילו הדבר לא היה עצוב הוא בוודאי היה בדיחה טובה...

מי שטעם במשהו את הטעם של ראש השנה, מזדעזע כולו כשהוא שומע שמברכים אותו ב"שנה טובה" ביום הראשון של לוח השנה הנוצרי – הראשון בינואר.

הדבר המצער ביותר הוא, שבנגע זה, של שימוש בתאריך הנוצרי במקום התאריך המקורי שלנו, משתמשים יהודים מכל המגזרים – גם יהודים הנאמנים על מסורת ישראל ותרבותה. הדבר השלילי גם אם מזכירים אחר כך כפיצוי את הביטוי: "למניינם" – אם התאריך הוא "למניינם" – מדוע אתה משתמש בו?

2.      שמות פרק יב פסוק ב

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

3.      רמב"ן שמות פרק יב פסוק ב

וטעם: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים", שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר.  ועל כן אין לחדשים שם בתורה...וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת... -כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו: "החדש הראשון" ו"החדש השני" והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי...אם כן כשנקרא לחדש ניסן "ראשון" ולתשרי "שביעי", פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה.

4.      תורת משה, פרשת בא, ר' משה סופר

כתב הרמב"ן: "אין שם פרטי לחודשים בתורה"... וזה תוכחת מוסר שנכתוב במכתבים...לא חס ושלום כמספרם של אומות העולם.

5.      דרשות החתם סופר, דרוש לז' באב תק"ע

ולא כאותם חדשים מקרוב באו, שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל. אוי להם כי גמלו לנפשם רעה! בתורת ה' מאסו וחכמה מה להם.

6.      דרשות החתם סופר, דרוש לח' טבת תקצ"ג

ולא כאותם חדשים מקרוב באו, שמונים לימי לידת משיחם של נוצרים, הלא יבושו בית ישראל על תמורה זו!

7.      שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קעא

בעזהי"ת יום ב' לסדר ויצא תרל"ט לפ"ק חוסט יע"א.

החיים והשלום וכל טוב להרב הגדול המופלג בתורה וביראה הישיש כש"ת מוה' יהודא ליבוש ספיר ני' האב"ד ור"מ דק"ק הומנא יע"א.

מכתבו קבלתי ובו נשאלתי על דבר מצבה אחת שהעמיד איש בלא רצון הגבאים דחברא קדישא. והמצבה ההוא נכתבת בלשון עכו"ם וגם פרט השנה הוא באופן כמו שהאומות העולם מונים להנוצרי ושאל מעלתו אם רשאין להניח המצבה ההוא שם....

אבל מה שעשו עוד שכתבו מספר השנים כדרך החדשים גם כן בלשון לע"ז זה עבירה כפולה ומכופלת דמספר החדשים שלהם אינם מכוונים למספר בני ישראל. ומה שסיימו במספר השנים למספר הנוצרי לדעתי זה איסור דאורייתא...והמונה במספרם נראה לפי עניות דעתי דעובר באיסור ההוא על "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג, יג)...

8.      שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן ט

נשאלתי אודות הכותבים אגרות ומכתבים לחבריהם, וכותבים התאריך למנין הנוצרים, אם יש למחות בידיהם משום ובחוקותיהם לא תלכו. או אין בזה איסור גמור מן הדין.

...נראה שאם כותבי התאריך הלועזי אינם חושבים בכוונה מכוונת שמנין זה ללידת אותו האיש, רק לפי שכן נוהגים העולם הבקיאים יותר בתאריך האזרחי, (ובפרט במקומות שגם משרדי הממשלה מונים למספר הנוצרים.) אין בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו. הואיל ובאמת דעת רז"ל היא שאין מספרם מתאים ללידת ישו הנוצרי, וטעות הוא ביד החושבים כן. ואף אם תמצא לומר שהואיל ונראה שכוונת הנוצרים במספרם זה היא ללידת אותו האיש, כל מי שכותב התאריך הלועזי בתר דידהו אזיל. מכל מקום הואיל ואין כוונתו אלא לכתוב התאריך המפורסם יותר אין בזה איסור משום "ובחקותיהם לא תלכו"....

ולכן העיקר לדינא שאין בזה שום איסור מן הדין. והמקילים בזה יש להם ע"מ שיסמוכו, אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל. ובפרט פה בארצנו הקדושה. וכשיש צורך בדבר טוב לכתוב מלבד למספרם גם לבריאת עולם. והנלע"ד כתבתי.

9.      קול צופייך, בא תשס"ד, גליון מס' 253 [מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל]

הקב"ה מצוה את ישראל ואומר להם 'החודש הזה לכם ראש חודשים', ללמדם שלא ימנו את סדר השנה לפי חודשים לועזיים )ינואר פברואר וכו'), אלא אך ורק לפי סדר החודשים העבריים, והחודש הראשון הוא חודש ניסן, וכל מי שמשנה מכך ומתרגל למנות את חודשי השנה הלועזיים, הרי שהוא כופר בתורת ישראל. זאת ועוד, יש אומרים שיש איסור חמור להשתמש בחודשים הלועזיים, בדבר כיון שהם נקראים על שם עבודה זרה שיש בעולם. ועל כן יש למנות רק עפ"י חודשים עבריים בלבד. ואם אין בררה אחרת, העצה היעוצה היא למנות תאריך לועזי בסוגריים (עיין לרמב"ן שמות יב, ב' ד"ה 'ולפי מדרשו').

10.   קול צופייך, ויקהל תשס"ד, גליון מס' 259 [מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל]

לצערנו, כיום אין ידיעה בקרב הציבור הכללי בעניין חשיבותו של התאריך העברי, ויש אנשים שחושבים שביום התשיעי לחודש אוגוסט הלועזי הוא יום תשעה באב, ולא יודעים כלל חשבונות יהודיים. ואם לא די בכך, יש מקומות שבהם הבנקים לא מבינים כלל את התאריך העברי הרשום על גבי הצ'קים, ולא מתעסקים אלא בתאריך לועזי ודורשים זאת מהלקוחות שלהם. ולמעשה, יכתוב את התאריך העברי, ולידו יכתוב בתוך סוגריים את התאריך הלועזי. [ויש שמוסיפים אחרי תאריך לועזי "למניינם"[1]]

שמות החודשים או מספרים

11.   שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן ט

אך יש להעיר להם שלא יקראו את החודש ינואר החודש הראשון, או פברואר השני. וכו'. וכן בכתיבה. אלא יש לבחור הרע במיעוטו שיקראום בשמותם המפורשים.

12.   שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן ח

ועוד זאת כידוע אין המנין האזרחי שמונים בו מכוון בכלל למנין אותו האיש, וכבר האריך להביא את ההוכחות הברורות לכך ידידי הגר"ע יוסף שליט"א בספרו שו"ת יביע אומר ח"ג יו"ד סי' ט, קחנו משם.

(ח) והנה היביע אומר שם מציע כשכותבים לפי מנינים להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם ולא לכתוב בספירה של החדש הראשון או השני וכו', ואני כתבתי לו דלפי דעתי להזכיר במפורש שמות החדשים שלהם הוא יותר גרוע כי כפי ששמעתי בבירור שמות החדשים שלהם מכוונים לשמות אלילים, ויוצא איפוא שדווקא כשמזכיר במפורש שמות החדשים שלהם אז הו"ל כמזכיר שם עכו"ם...ולכן עדיפא יותר שיכתוב בסתם במספרים השנה והחדש שלהם, ויזהר שלא להזכיר שהוא לספירת הנוצרים כגון לסיים בלשון לספה"נ, או יותר טוב שיסיים בלשון למה"נ, ור"ל למנהג הנהוג, דהיינו שזהו המנין אזרחי הנהוג, ומרמז בזה שני דברים, ראשית שבא לאפוקי שאינו מכוון כלל לספה"נ, ושנית שבא כמתנצל שלא לתופסו כעוזב בזה המנין היהודי כי בהכרח הוא שמשתמש במנין זה בהיות שהוא המנין האזרחי המקובל וזקוק לו זה לצרכי מסחר, וכדומה, [וכשכותב למנהג הנהוג הרי הוא ככותב למספרם שמצינו לכמה שכתבו בכזאת, עיין לדוגמא בשו"ת חות יאיר סי' קפ"ד וכן בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"א סי' מ"ג עיין שם].



[1] קול צופייך מטות מסעי תשע"ד, גליון מס' 273.

דבר תורה לחנוכת גן ילדים

בס"ד כ"ב טבת תשפ"ג   חנוכת גן ילדים חדש במושב מנוחה יע"א   מורי ורבותי, ראש המועצה, ראשי מחלקת החינוך בעבר ובהווה, י...