בס"ד י"ד מרחשון תשפ"ד
פדיון
שבויים
פדיון שבויים – מצוה רבה
1.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח
עמוד א
איפרא
הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה
רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר
יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים
מצוה רבה היא.
אמר
ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא?
א"ל, דכתיב (ירמיה טו, ב): וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב
לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי, ואמר רבי יוחנן:
כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות - אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא:
סברא; אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול; ואבע"א קרא יקר
בעיני ה' המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב - איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא
קא מצטער; איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב. שבי [קשה מכולם,]
דכולהו איתנהו ביה.
2.
רש"י מסכת בבא בתרא דף ח
עמוד ב
שבי
כולהו איתנהו ביה - שהוא ביד העכומ"ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם
לרעב.
3.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות
צדקה סימן רנב
סעיף
א - פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים.
הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו
לצורך בנין ב"ה, ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור
למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר, לא
ימכרו אותו. (ומ"מ הנודר סלע לצדקה,
אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז')
כדלקמן סימן רנ"ו סעיף ד').
סעיף
ב - המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא
תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו
בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות
וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות
(משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.
סעיף
ג - כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.
פדיון שבויים בתנ"ך
4.
בראשית פרק יב [פרשת לך לך]
(י)
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד
הָרָעָב בָּאָרֶץ: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר
אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:
(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ
אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי
בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם
מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: (טו)
וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח
הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ
צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: (יז) וַיְנַגַּע
יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת
אַבְרָם:
5.
בראשית פרק יד [פרשת לך לך]
(א)
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר
כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת
בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה
וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר...(יא)
וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: (יב)
וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב
בִּסְדֹם: (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן
בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי
בְרִית אַבְרָם: (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת
חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד
דָּן: (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם
עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ
וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:
6.
בראשית פרק כ [פרשת וירא]
(א)
וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין
שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי
הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (ג) וַיָּבֹא
אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: (ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב
אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: (ה) הֲלֹא הוּא אָמַר
לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן
כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת... (יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים
וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
(יח) כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר
שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
7.
בראשית פרק לד [פרשת וישלח]
(א)
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח
אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ...(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי
דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:
(כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת
דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים
וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
8.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט
הלכה יד
וכיצד
מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות
אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה
נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח
נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה
להם.
9.
במדבר פרק כא, א-ג
(א)
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל
דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב)
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַייָ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה
בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: (ג) וַיִּשְׁמַע יְיָ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל
וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם
הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ
10. מדרש
אגדה (בובר) במדבר פרשת חקת פרק כא סימן א
וילחם
בישראל וישב ממנו שבי. לא לקחו מהם אלא שפחה אחת...
11.
שמואל א פרק ל
(א)
וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי
פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת
צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים
אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ
לְדַרְכָּם: (ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה
בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ: (ד) וַיִּשָּׂא דָוִד
וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ
לִבְכּוֹת: (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית
וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: (ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ
הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בנו בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּייָ
אֱלֹהָיו....
(יז)
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם
אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ
נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: (יח) וַיַּצֵּל דָּוִד
אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: (יט)
וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת
וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד: (כ)
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא
וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד:
גדולי החכמים עסקו בפדיון שבויים
12. תלמוד
בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א
הנך
שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא
חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה
למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי
עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין,
ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר
ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.
13. רש"י
מסכת קידושין דף פא עמוד א
אסוקינהו
- שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו. בהדי דקא חלפא
חדא מינייהו - שהיתה עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה לבית. נפל נהורא
באיפומא - נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות. וקא סליק -
לתובעה. אפשח - הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו. אמר
נורא בי עמרם - הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו
שיתבייש מהן. אתו רבנן - שהיו סבורים שהיה שם דליקה. אשבעיה - רב
עמרם ליצר הרע שיצא ממנו.
14. תלמוד
בבלי מסכת יבמות דף מה עמוד א
רבי
אחא שר הבירה ור' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, פרוק הנהו שבוייתא דאתו
מארמון לטבריא, הוה חדא דאעברא מעובד כוכבים, ואתו לקמיה דר' אמי; אמר להו, ר'
יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא דאמרי: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר...
15. תלמוד
בבלי מסכת חולין דף ז עמוד א
דרבי
פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק
לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני,
אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני
עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר
ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר
ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה
נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי
חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.
16. תלמוד
בבלי מסכת כתובות דף כג עמוד א
הני
שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד
האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי? הואי
כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל. אוקמן
לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא, הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא
אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו. סוף עול אתו שבויינהו, אמר רבי חנינא: בנן
דמוריין אינון. איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין, אמר ליה רבי חנינא לרב שמן
בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך,
17. רש"י
מסכת כתובות דף כג עמוד א
דאתיין
לנהרדעא - להפדותן. אוקמינהו לשבויינהו אבראי -
שלא יבואו לפני ב"ד ולא ידעו ב"ד שהן שבויות אלא ע"פ עצמן ויתירום.
בנן דמוריין אינון - בנות אדם גדול ובעל הוראה הוא שידעו לעשות הן. לרב
שמן - כהן היה. איטפל בקרובותיך - שא אחת מהן שהן קרובותיך.
אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן
18. תלמוד
בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א
מתני'.
אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם...
גמ'.
איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא
לגרבו ולייתו טפי [שלא לגרום
לכך שישבו השבאים יותר שבויים, שהרי משלמים עליהם ביוקר]?
ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב [פדה את בתו מן השבי בשלושה עשר אלף דינרי זהב מכספו, ואף שהוא יותר
מכדי דמיה]. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד?
דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
19. שו"ע
יו"ד הלכות צדקה סימן רנב סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון
העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו
בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו
אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים
מרובים. (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).
20. מו"ר
הרב שמואל אליהו שליט"א, עלון קול צופייך, קרח תשע"ד, גליון מס' 725
התבוננות
על ההתנהלות של ישראל לאורך השנים בסוגיית החטיפות מלמדת כי אחרי כל כניעה למחבלים
עולה המחיר שמדינת ישראל נדרשת ומשלמת עבור שחרור אזרחים וחיילים. כל זאת למרות
שהיא יודעת שהמחבלים לא חוזרים לדרך הישר ומעודדים את חבריהם להרוג. חלקם חוזרים
בעצמם להרוג. יש רשימה ארוכה של עשרות פיגועים עם נפגעים שבוצעו על-ידי אותם
רוצחים משוחררים. מאות ישראלים נהרגו ונפצעו מידי אותם מחבלים ששוחררו בעסקות
השונות.
את
ההידרדרות ביכולת העמידה של ישראל ניתן לראות במספרים. לפני 40 שנה דרשו המחבלים
שחרור 20 מחבלים תמורת כ-100 תלמידי בית-ספר שנשבו על ידם במעלות. מדינת ישראל לא
הסכימה. היא הבינה כי כניעה למחבלים תעודד חטיפות ותגרור כניעות אחרות בתנאים
גרועים והולכים. על-פי עיקרון זה היא לא נכנעה בתנאים קשים מאוד, אחרי חטיפת המטוס
לאוגנדה. בעקבות אותו עיקרון היא יזמה את המבצע המדהים של שחרור החטופים באנטבה
והצליחה לקבוע אמת מידה של מוסריות אחרת לכל העולם כולו.
אחרי
שנים נכנעה מדינת ישראל וויתרה על עקרונותיה. בתחילה היא שיחררה 76 מחבלים תמורת
חייל אחד חטוף. מאז עולה המחיר בהתמדה. מעסקה ג'יבריל לעסקת טננבוים, ומעסקה זו
לעסקת שליט שבה שוחררו 1027 מחבלים בתנאים מסוכנים תמורת חייל אחד, ביניהם שוחררו
מחבלים רוצחים עם דם על הידיים.
ההידרדרות
המוסרית צברה תאוצה, מחבלים שוחררו תמורת חיילים שנפטרו ותמורת חלקי גופות. אחר כך
שחררו מחבלים רוצחים תמורת הזכות לשוחח עם הרשות הפלסטינית. כל ההידרדרות הזאת
נבעה מהוויתור הראשון של ממשלת ישראל על העיקרון המוסרי. וכל שחרור גורר אחריו הרג
יהודים חפים מפשע.
הברחת ובריחת שבויים
21. תלמוד
בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א
מתני'.
אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את
השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.
גמ'....ואין
מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת
שבויין. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דליכא אלא חד.
22. שו"ע
יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ה
אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא
יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.
23. רש"י
מסכת גיטין דף מה עמוד א
דליכא
אלא חד – שבוי, תנא קמא חייש לתיקון העולם כולו שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא
ויתנום בשלשלאות ובחריצים ורבי שמעון לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים עמו שמא
יקצפו השבאין לייסרן ביסורין.
24. תלמוד
בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א
בנתיה
דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו. קשיא ליה לרב עיליש, כתיב: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה
בכל אלה לא מצאתי, הא איכא בנתיה דרב נחמן! גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי
איהו נמי בהדייהו. יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא
עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא
שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה?
א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי
ניסא. אמר: איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו. אמר: נשי
כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא, שמעינהו דקאמרן: עדי גוברין ונהרדעי
גוברין, לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן.
קם ערק, אתא איהו וההוא גברא, לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא אשכחוה
וקטלוה. כי הדרן ואתן, אמר: הוו קא בחשן קידרא בכשפים.
25. רש"י
מסכת גיטין דף מה עמוד א
בחשן
קידרא בידייהו - מגיסות הקדרה בידיהן כשהיא רותחת
והרואה סבור שאין האור שולטת בהן שצדקניות הן. אחד מאלף מצאתי - שהוא צדיק.
אמר ליה - רב עיליש לההוא גברא. מאי קאמרה - ההיא עורבא. כיונה
מתילא - כיונה נמשלה דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ה). סדרן להדדי -
נועצות יחד בבית הכסא. עדי גוברין - אלו השבאין בעלינו הן. ונהרדעי
גוברין - ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו כלומר כשם שהם היו בעלינו כך אלו
בעלינו אין אנו צריכין עוד להם. עדי - אלו כמו עדא אמרה זאת אומרת (פסחים
דף נג:). לרחקינהו מהכא - שירחיקונו מכאן. איהו וההוא גברא - רב
עיליש ואותו האיש המבין בלשון העופות. עבר מברא - מעבר המים ולא יכלו
להשיגו עוד.
26. פתחי
תשובה יורה דעה סימן רנב ס"ק ו
עיין
בתשובת חות יאיר (סי' רי"ג) שכתב דפשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו
לחוש על שאר השבוים אשר יושבים שם (ואפילו מדת חסידות ליכא בזה) ע"ש:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה