בס"ד ט"ו כסלו ה'תשפ"ד
הרג
חפים מפשע במלחמה
רמאות או חכמה
1.
בראשית פרק לד, א-ז [פרשת
וישלח]
(א)
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח
אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה
בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: (ד)
וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת
לְאִשָּׁה: (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו
הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם: (ו) וַיֵּצֵא
חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ: (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן
הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי
נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה...(יג)
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ
אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:
2.
רש"י בראשית פרק לד פסוק
יג
במרמה
– בחכמה. אשר טמא - הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם.
3.
מזרחי (רא"ם) בראשית פרק
לד פסוק יג
בבראשית
רבה (בראשית רבה פ, ח): "אמר רבי שמואל בר נחמן: מה את סבור רמיות דברים יש
כאן, רוח הקודש אומרת 'אשר טמא את דינה אחותם'", כלומר ומאחר שטמא ועשה הנבלה
הזאת בישראל, צריך להשתמש עמו בזאת התשובה ואין זו רמאות אלא חכמה.
4.
רד"ק בראשית פרק לד
(יג)
ויענו בני יעקב - אבל הוא לא דבר במרמה אף על פי שחטא לו לא דבר מרמה בשפתיו והניח
הדבר לבניו, והם ענו להם במרמה. ובעבור שטמא את דינה אחותם לא חשבו זה לעון אם
ירמאו אותו בדבריהם.
5.
בעל הטורים בראשית פרשת תולדות
פרק כז פסוק לה
(לה)
במרמה. ב' במסורת. בא אחיך במרמה. ויענו בני יעקב וגו' במרמה (שם לד יג). מדה כנגד
מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה ענו בניו במרמה לפניו.
מעשה שמעון ולוי
(כה)
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי
יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר
בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ
לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (כז)
בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ
אֲחוֹתָם: (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר
וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת
נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת: (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב
אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ
בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי
וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה
יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: פ
6.
רמב"ן בראשית פרק לד פסוק
יג
ויענו
בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה - הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל
הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר
להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.
ויש
כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי
לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה
רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון
ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה
כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי
ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית
שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי
העיר.
7.
ספר בראשית פרק מט
(ה)
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא
נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם
עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
8.
רש"י על בראשית פרק מט פסוק
ה
כלי חמס - אומנות זו
של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשו היא זו אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו.
הזהירות מהרג חפים מפשע
9.
רמב"ן על בראשית פרק לד
פסוק יג
ורבים ישאלו, ואיך עָשׂוּ בני יעקב הצדיקים
המעשה הזה לשפוך דם נקי?
10. אור
החיים בראשית פרק לד פסוק כה
ויהרגו
כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה
תחילה?
11.
ספר בראשית פרק לב
(ח)
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ
וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
12. רש"י
על בראשית פרק לב פסוק ח
ויירא
- שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים.
13. שפתי
חכמים על בראשית פרק לב פסוק ח
יש
לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין עב ע"א) הבא
להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתיירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו
להרוג את יעקב...ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה...
14. בראשית
פרק יח
(כג)
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד)
אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא
לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה
לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה
כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה
מִשְׁפָּט:
15. ספר
בראשית פרק טו
אַחַר
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל
תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
16. בראשית
רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מד סימן ד
ר'
לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם
צדיק אחד וירא שמים אחד, משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך ראה חבילה של קוצים
וירד ונטלה והציץ המלך וראה אותו התחיל מטמן מפניו, אמר לו: מפני מה אתה מטמן? כמה
פועלים הייתי צריך שיקושו אותה עכשיו שקששת אותה בא וטול שכר - כך אמר הקדוש ברוך
הוא לאברהם: אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו...
מעשה שמעון ולוי - מחלוקת רמב"ם
ורמב"ן
17. רמב"ם
הלכות מלכים פרק ט
הלכה
א - על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים,
ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה
רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי
שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות...
הלכה
יד - וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון
בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני
זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח
נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה
להם.
18. בראשית
פרק כ פסוק ז
וְעַתָּה
הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם
אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
19. ערוך
לנר מסכת מכות דף ט עמוד א
והנה
עד עתה לא הי' כאן דין גזל עדיין, כיון שרצה לקחת אותה לאשה. אבל אחר שהודיעו
הקדוש ברוך הוא כי היא בעולת בעל אמר לו: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ ",
שאפילו לא תגע בה עם כל זה אחרי שהודע לך שאשת אברהם היא יחשב לך כגזל. "וְאִם
אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: ", פי'
כיון שאתה הגוזל וב"נ מצווים על הדינים ואם לא ידונו אותך גם הם יתחייבו, כמו
שכתב הרמב"ם הל' מלכים (פ"ט הי"ד) שלכך דנו בני יעקב לאנשי שכם
כיון ששכם גזל והם לא דנו אותו גם הם נתחייבו. ולפי זה יש לומר שמזה שאמר הקדוש
ברוך הוא ואם אינך משיב וגו' למדו בני יעקב לדון לאנשי שכם.
20. תלמוד
בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב
בילגה
לעולם חולקת בדרום. תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת
לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח,
ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת
הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה....אלא למאן דאמר מרים בת
בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? - אמר אביי: אין, כדאמרי אינשי:
שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה. - ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה?
- אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו,
21. רמב"ן
בראשית פרק לד פסוק יג
ורבים
ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים
(רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים....ואין
דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם,
ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם,
והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם...
ומה
יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות
ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים
הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי
עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב
ובניו לעשות בהם הדין:
אבל
ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם
מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין
הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן
כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי
העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו
בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי
חמס מכרותיהם (להלן מט ה).
22. רמב"ן
בראשית פרק מט פסוק ה
ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה
חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם בסודם אל תבא נפשי - התנצלות שלא היה
בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם.
וכן תרגם אונקלוס ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'.
ויהרגו
כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה
תחילה?
אכן
הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ
כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה
השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:
עוד
טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על
הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:
שאלות מוסריות בעת מלחמה
24. עמוד
הימני, הרב שאול ישראלי סימן טז
עמ'
קצג - המלחמה ככל שהיא נעשית על פי הנהוג בין
העמים היא מותרת מן התורה, והיא בכלל דינא דמלכותא דינא...עמ' רב - אם
יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה, באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג
בעמים, שוב לא תהא המלחמה החוקית, ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נדון בדין
רוצח ושופך דמים...
עמוד
קפ"ד - מכיון
שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסיה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות, וזה
ודאי עוזר להגברה ולהרחבת פעולותיהם בעתיד, ונמצא שכל האוכלוסיה היא במקרה זה
בתורת רודף שניתן להציל בנפשם. אולם כל זה אמור ביחס לציבור המבוגר של האוכלוסיה
שרובו ככולו מעודד את הפעולות הרצחניות עד כמה שידוע, מה שאין כן בנוגע לילדים
שאינם בגדר זה, היה אסור לפגוע בהם בידיעה ובכוונה תחילה.
עמ'
רה - היוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם
נגד צוררי ישראל, ופעולה כזו היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים
ובני בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עוונם ישאו, ואין שום חובה להימנע
מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו מזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כי הם עצמם
ואנחנו נקיים. אכן לפגוע לכתחילה בילדים כזה לא נמצינו אלא בחטא ע"ז. על כן
מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם. וה' הטוב יראה בעני עמו וצרר את צורריו ושרשם
מארץ חיים...
25. מכילתא
דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה א
ויקח
שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות אם תאמר משל מצרים היו
והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט ו) ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר
הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה (שם /שמות ט/ ג) ואם תאמר משל ישראל היו והלא כבר
נאמר וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה (שם /שמות/ י כו) אלא של מי היו של הירא את
דבר ה' נמצינו למדין הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן
יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו.
26. [רבינו]
בחיי שמות פרק יד פסוק ז
ובאור
הדבר: כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך
אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור, שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם
לשלום, ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם: (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה",
אבל כשהוא בא כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא מכוין למרוד בו כענין המצריים, אפילו שלא
בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה', שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות
שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים, לא היתה כונתם אלא
להלחם עם הקדוש ברוך הוא, ולכך אמר להם משה: "ה' ילחם לכם", כלומר כיון
שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לשם יתברך היא, ולכך נתחייבו להטביעם בים.
הקנאות הטהורה של שבט לוי
27. שמות
פרק ב פסוק יא
וַיְהִי
בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
28. רש"י
שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יא
מכה
איש עברי - מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה
העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה,
וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל
היום.
["ובא
על אשתו"] - דאם לא כן לא היה משה
הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה? אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה
דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו...
30. שמות
פרק לב פסוק כו [לאחר מעשה העגל]
וַיַּעֲמֹד
מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל
בְּנֵי לֵוִי:
31. במדבר
פרק כה, יא-יב
(יא)
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי
שָׁלוֹם:
32. מקבים
א (מהדורת כהנא) פרק ב
ויבואו
אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח:
ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו: ויענו אנשי המלך וידברו אל
מתתיהו לאמור ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים: עתה קרב ראשון ועשה מצוות
המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי
המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות:
ויען
מתתיהו ויאמר לו יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו: ואני ובני ואחי מלך בברית
אבותינו: חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות: לדברי המלך לא נשמע לסור
מעבודתנו ימין ואו שמאל: וככלותו לדבר את הדברים האלה
קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך: וירא מתתיהו ויקנא וישתונן
כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה: ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה
הרס: ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא:
ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך
אחרי: וינס הוא ובניו אל ההרים
ויעזבו כל אשר היה להם בעיר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה