פסקי הלכה לתשעה באב שחל ביום ראשון

 בס"ד

פסקי הלכה לתשעה באב שחל ביום ראשון

על פי פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ובנו מו"ר הרב שמואל אליהו שליט"א

יום שבת

א.        שבת – מתפללים כל תפילות שבת כרגיל, ואין משנים בסדרי התפילה כלום. כמו כן אין משנים מניגוני התפילה או קריאת התורה והפטרה כלום. ובמקומות שנהגו להתפלל במנגינות של צער - יש לבטל מנהגם אם לא שיצא מזה מחלוקת. ואם יש חשש למחלוקת שרוצים להחזיק במנהגם - יחזיקו. ואין נמנעים משירי שבת הנהוגים כל שבת. (עיין כה"ח תקנא ס"ק יג, יד).

ב.         לימוד תורה - כשחל תשעה באב ביום ראשון או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, יש מחמירים שלא ללמוד תורה ביום שבת אחרי חצות היום. ומתירים רק את הדברים המותרים ללמוד בתשעה באב. ויש חולקים ומתירים ללמוד עד השקיעה. וכך נוהגים. (בא"ח דברים יח. כה"ח תקנג ס"ק חי משנ"ב ס"ק ט). יש שנמנעים מלומר פרקי אבות בשעת מנחה כשערב תשעה באב חל להיות בשבת (רמ"א סי' תקנג סע' ב).

ג.          מנחה של שבת - טוב להקדים תפילת מנחה של שבת כדי שיאכל סעודה שלישית במתינות. סדר תפילת מנחה של שבת הוא כמו כל שבת אך אין אומרים "צדקתך" אחרי החזרה.

ד.         סעודה שלישית - כשתשעה באב חל ביום ראשון, או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון מותר בשבת לאכול בשר ולשתות יין, ולא ימנע מכבוד שבת בגלל ערב תשעה באב. ואפילו בסעודה שלישית שלאחר מנחה מותר בכל. ויכול לשבת לאכול עם בני ביתו ויכול לברך בזימון. אך צריך להפסיק מבעוד יום לפני בין השמשות עם השקיעה. (עיין שם תקנב סע' י).

ה.        בין השמשות - אחרי השקיעה אסור לאכול, לשתות, לרחוץ או ללמוד תורה וכל דבר שהוא ב"שב ואל תעשה". אך דברים שהם ב"קום ועשה" - אסורים. ולכן לא יחליף בגדי שבת ולא ינעל נעלי גומי עד אחרי צאת הכוכבים.

ו.          מאחר ואסור להכין משבת לחול. יש נוהגים להביא מערב שבת לבית הכנסת את ספר קינות ונעלי גומי של תשעה באב. באים לבית הכנסת לפני צאת שבת עם נעלי עור, אחרי בין השמשות לפני שהחזן אומר "ברכו" הם אומרים "ברוך המבדיל בין קודש לחול" וחולצים ומחליפים לנעלי תשעה באב. (עיין שו"ע תקנג סע' ב ומשנ"ב ה ו) אבל המנהג הטוב הוא להכריז עוד מערב שבת שזמן תפילת ערבית במוצאי שבת יהיה כעשר דקות אחרי זמן צאת הכוכבים הרשום בלוח. ולפיכך במוצאי שבת ימתינו המתפללים בביתם עד שלושים או ארבעים דקות אחרי השקיעה ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול", חולצים נעלי עור ונועלים נעלי גומי, מחליפים בגדי שבת ולובשים את הבגדים שלבשו ביום שישי, והולכים לבית הכנסת עם הסידור לתשעה באב (עיין שו"ע, רמ"א תקנג סע' ב ואחרונים). כל הזמנים הכתובים כאן נכונים לארץ ישראל – במקומות אחרים בעולם משתנה זמן בין השמשות, וישאלו שאלת חכם מתי הזמן לפי מקומם.

ז.          יש אוסרים להביא לבית הכנסת את ספר הקינות לפני צאת השבת משום הכנה משבת לחול ויש מתירים. ואם הוא מתכוין לעיין בו בשבת - לדעת כולם מותר. וכל זה במקום שיש עירוב כשר.

מוצאי שבת

ח.        ערבית של מוצאי שבת - לאחר צאת הכוכבים מתפללים ערבית בישיבה על הרצפה כרגיל, ואומרים קינות כרגיל בכל תשעה באב רק מוסיפים "אתה חוננתנו" בתפילה.

ט.        אם שכח לומר "אתה חוננתנו", אינו צריך לחזור אלא גומר תפילתו כרגיל ואחר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קדש לחול". אם לא אמר בבית הכנסת - יאמר בבית כנ"ל.

י.          הבדלה - אם לא אמר במוצאי שבת "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ושכח לומר בתפילה "אתה חוננתנו" - אם צריך לעשות בתשעה באב דבר האסור בשבת כגון: לנסוע ברכב או להדליק חשמל וכדו', יאמר קודם לכן בלי שם ומלכות אפילו ביום ראשון: "ברוך המבדיל בין קודש לחול". (עיין שו"ע רצט סע' י. בא"ח ש"ש ויצא ג).

יא.      נשים שלא התפללו ערבית או שלא אמרו "אתה חוננתנו" - אסור להם לעשות שום מלאכה עד שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול". (משנ"ב תקנו ס"ק ב).

יב.      מברכים "בורא מאורי האש" אחרי קדיש "תתקבל" שאחרי ערבית ואחר כך מתחילים איכה. ואין מברכים על הבשמים. ובמוצאי יום ראשון עושים הבדלה על הכוס בלבד ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד. ואין מברכים על נר ובשמים. (עיין שו"ע תקנו סע' א והחונים עליו).

יג.       הפוסקים כרמ"א מברכים בורא מאורי האש לפני "איכה" (עיין משנ"ב ס"ק א) ולא אומרים קדיש תתקבל אחריו, אבל אומרים "תתקבל" בקדיש שלפניו אחרי העמידה (כן מדויק מרמ"א תקנט סעי' ד, עיין מקורו במנהגים לר"א טירנא וגם לוח ארץ ישראל).

יד.      אם שכח לברך ברכת "בורא מאורי האש" מיד במוצאי שבת - יברך ברכה זו על נר מתי שנזכר כל עוד לא עלה עמוד השחר. (כה"ח שם ס"ק ג ומשנ"ב שם"ק א).

הבדלה למי שאוכל בתשעה באב 

טו.     מי שצריך לאכול בתשעה באב שחל ביום ראשון לא יבדיל מיד במוצאי שבת אלא בעת שירצה לאכול. אם צריך רק לשתות מים - יכול לשתות קודם שיבדיל.

טז.     האוכל בתשעה באב שחל ביום ראשון (או שנדחה ליום ראשון) - חייב להבדיל על הכוס. וכיון שגם איש זה צריך להזהר מלשתות יין שמשמח בתשעה באב, לכן הטוב ביותר בשבילו שיסחט ענבים או יבדיל על כוס בירה. ואם אין לו - יבדיל על כוס מיץ ענבים. ואם אין לו אלא יין - יבדיל על יין.

יז.        כשמבדיל על יין לא ישתה ממנו אלא מעט ויתן לילד קטן שלא צם לשתות רוב רביעית. אם הוא צריך לשתות יין לרפואתו - מותר, ויכול להוציא אחרים ידי חובת הבדלה אף שאינם אוכלים. (כה"ח תקנו ס"ק ט).

יח.     גם נשים שנהגו בכל השנה לשמוע הבדלה ולא לעשות הבדלה לעצמם - אם הן צריכות לאכול בתשעה באב - יעשו הבדלה לעצמן.

יט.      מי שצריך לאכול בתשעה באב ומבדיל בלילה במוצאי שבת ועדין לא בירך על הנר - מברך על הכוס שלוש ברכות: "הגפן", "בורא מאורי האש" ו"המבדיל" ולא יברך על "בשמים".

כ.        אם מבדיל אחרי שבירך על הנר או אם מבדיל ביום ראשון יברך שתי ברכות בלבד - "הגפן" ו"המבדיל".

הבדלה במוצאי הצום

כא.    במוצאי הצום עושים הבדלה על הכוס בלבד ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד. ואין מברכים על נר ובשמים. ואין האשה צריכה לחכות לבעלה שיבדיל לה, אלא תבדיל בעצמה. ואם אינה יודעת או שחוששת להבדיל בעצמה, צריך הבעל להזדרז ולחזור לביתו במהרה להבדיל לאשתו ואחר כך יברך ברכת הלבנה אפילו ביחיד (קול צופייך דברים תשנ"ח, גליון מס' 2).

ברכת הלבנה

כב.    אע"פ שאפשר לברך ברכת הלבנה קודם ט' באב אין מברכים כך, כדי לברך אותה בשמחה במוצאי ט' באב שהרי צריך לברך ברכת הלבנה בשמחה (עיין שו"ע תכו סעיף ב). יש אומרים שצריך לחלוץ נעלי הגומי ולברך ברכת הלבנה. כדי שיהיה בשמחה. אבל בימינו אין צורך בכך, כיון שנעלי הגומי של ימינו חשובים הם. ומנהג טוב הוא להבדיל בבית הכנסת ולאכול משהו או לכל הפחות לרחוץ פניו כדי לסמל מה שאנו אומרים "שגם הם עתידים להתחדש כמותה" שזו ברכה לעם ישראל שגם הם יתחדשו. ויברכו בשמחה (קול צופייך דברים תשנ"ח, גליון מס' 2).

 

 

הלכות בשר וחלב - שיעור מס' 2 (דף מקורות)

 בס"ד

אכילת חלב לאחר בשר – שיעור מס' 2

 מקור הדין

1.       תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד א

גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? [האם נחשב הוא כבשר, ואסור לאכול עמו גבינה עד שיסירנו מבין השיניים, או שכבר אינו נקרא בשר?] קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם ]הרי שאף הבשר שבין השיניים נקרא "בשר", וממילא אין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בין השיניים].

אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא.

]אמר מר עוקבא: אני, לענין זה, כמו חומץ בן יין אצל לעומת אבי, שאילו אבי כאשר היה אוכל בשר היום, לא היה אוכל גבינה עד למחר באותה שעה. ואילו אני, בסעודה זו שאכלתי בה בשר אין אני אוכל גבינה, ואולם לסעודה אחרת באותו היום - אני אוכל גבינה].

דעות הראשונים

2.      רי"ף מסכת חולין דף לז עמוד ב

ושמעינן מהא דהאי דא"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא.

3.      רא"ש מסכת חולין פרק ח סימן ה

אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא. דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעוד' אחרינא אכילנא פי' בזמנה שרגיל אדם לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר דלא אשכחן מאן דשרי אף בהאי שיעורא אלא מר עוקבא וקא קרי נפשיה חלא בר חמרא:

 

4.      רמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח

מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח.

5.      לחם משנה (על הרמב"ם שם)

ומפרש רבינו שבין סעודה לסעודה ו' שעות שכן סעודת ת"ח בשעה ששית ומר עוקבא ת"ח הוה וא"כ משם עד שש שעות הוי סעודה אחרת.

6.      תוספות מסכת חולין דף קה עמוד א

לסעודתא אחריתא אכילנא - לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן.

7.      תוספות מסכת חולין דף קד עמוד ב

ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה.

פסיקת השו"ע והרמ"א

8.      שולחן ערוך יורה דעה סימן פט סעיף א

אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה  שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין. הגה: ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה). ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה). והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה). ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל). ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח), אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות.

9.      ש"ך יורה דעה סימן פט ס"ק ח

וכן נכון לעשות. וכ"כ מהרש"ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה ע"ש:

10.   ט"ז יורה דעה סימן פט ס"ק ב

 ורש"ל (פרק כל הבשר סי' ט') תמה על זה למה נהגו להקל בזה נגד הרי"ף ורמב"ם שהצריכו לכל הפחות ו' שעות? וכתב שערי דורא שנוהגים כרמב"ם ולא כתו' דמתירים ומ"מ גם סילוק ובירך בעינן דאם לא כן אפילו המתין כל היום אסור. וכתב עוד ואם אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינן בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות.

11.   בן איש חי שנה שניה פרשת שלח לך סעיף ח

אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל אחריו חלב עד שישהה שש שעות אחר אכילתו, ואף על פי שבחורף המאכל מתעכל במהירות יותר מימות הקיץ, ג"כ צריך להמתין ששה שעות, ואם יש בשר בין השיניים צריך להסירו, ואם לא הסירו תכף אחר אכילה אלא עד אחר שנים ושלש שעות, אין צריך לחשוב הששה שעות אלא מעת שגמר אכילתו ומ"מ צריך לקנח פיו בפת, דהיינו שילעוס פת ויבלענו ואח"כ ידיח פיו וכנז' בב"י א"ח סי' קע"ג, ועיין באחרונים, ואף על גב דכתבו האחרונים דוקא אם מצא בשר בין השיניים צריך להסירו, אבל מסתמא אינו חייב לבדוק ועיין כנה"ג הגה"ט אות יו"ד, מ"מ מי שיש לו נקבים בשיניו זה ודאי חייב לבדוק, כי חזקה שיש בהם בשר, וה"ה אם אכל גבינה תחלה ואח"כ רוצה לאכול בשר, דג"כ צריך לחטט, ואדם כזה טוב שירגיל עצמו לחטט אחר כל אכילה, כדי שלא יבוא לידי מכשול ועיין שיורי ברכה סוף אות כ"ג.

האם מנהג האשכנזים להמתין שלוש שעות?

12.   שו"ת משנה הלכות חלק טז סימן ט[1]

בדבר מנהג יהודי אחינו בני אשכנז (גרמני') שנהגו להמתין ג' שעות, ועל זה מגיב שזה מנהג טעות ושנעשה או כהרמ"א שעה אחת או כהמחבר שש שעות, אבל ג' שעות אין לו מקור והוא טעות.

באמת כי מנהגם נמי מבואר בדברי רבותינו האחרונים, ועיין בדרכ"ת שהביא באות ו' בשם באה"ט של מהרי"ט ופת"ש, ובס' מטה אפרים הספרדי ובס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל), שהביא מנהג כמה מקומות שאין ממתינין אחר הבשר רק ג' שעות בקירוב אפי' בקיץ, ויש למנהג זה על מה לסמוך הואיל ואם הי' בחורף אז הי' כבר זמן סעודא אחריתא, א"כ ממילא מוכח דאחר ג"ש אינו מושך טעם והאריך שם, על כל פנים נראה כיון דבגמרא נתנו שיעור מסעודה לסעודה א"כ תלוי בזמן הסעודה והמקום שאוכלים, וכיון שזמן סעודת ת"ח בשעה שש וסעודה שני' בערב, ובזמן החורף שהיום קצר ובשעה שלישית אחצה"ר כבר מגיע חשכת לילה, וא"כ אוכל סעודתו לערך ג' שעות לאחר שאכל סעודת צהרים, ואינו אסור לאכול אלא בסעודה אחת ולא בסעודה שני' ביום, ולכן נהגו בזה שלש שעות והארכתי בזה.

ומה ששאל איך לנהוג בזמנינו. ולפענ"ד פשוט כל שיש בו ריח תורה ימתין שש שעות, ואפי' הבאים ממקומות שהקילו לעצמן אם עכשיו יחמירו לא יהא בכלל אל תטוש תורת אמך ואין זה חומרא יתירה, כי כן נראה מרוב הפוסקים ורוב המקומות שנהגו כן ופשוט.

דושה"ט [=דורש שלומו הטוב] בברכה ובלו"נ [ובלב ונפש], מנשה הקטן

חולה

13.   שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן עג

פשוט דחולה לאונסו השותה לרפואתו שאינו צריך להמתין אחר אכילתו בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברכת המזון ישתה וירווח ליה.

14.  בן איש חי שנה שניה פרשת שלח לך סעיף יא

לצורך חולה אף על פי שאין בו סכנה, יש להקל להמתין שעה אחת, אך צריך סילוק שלחן וברכת המזון, ועיין חכמת אדם כלל מ' סוף אות י"ג.

 

זמן ההמתנה לילדים קטנים/בני ישיבות

15.   מאמר מרדכי שבת חלק ה פרק קכא

קטן שלא הגיע לחינוך – אינו צריך להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב אלא די שישטפו לו את הפה לאחר אכילת בשר כמו לאחר אכילת חלב, אמנם קטן שהגיע לגיל חינוך שמבין שעושים הפסקה בין בשר לחלב – צריך להמתין כמנהג עדתו בשיעור זמן ההפסקה. אך אם הוא חולה שאין בו סכנה – מותר לו ובלבד שיקנח את פיו ותעבור שעה אחת.

16.   שו"ת יביע אומר חלק א - יורה דעה סימן ד

נשאלתי במאי דקי"ל שהאוכל בשר צריך לשהות שש שעות כדי שיוכל לאכול גבינה וחלב, אם אפשר להקל לילדים קטנים שלא לשהות כל כך....

ועכ"פ בקטנים בודאי שיש להקל מסעודה לסעודה בין בקיץ בין בחורף. ואפילו לאחר שעה המיקל בזה לקטנים יש לו על מה שיסמוך. והרי זה כמבואר.

(יג) ולולא דמסתפינא הוה אמינא שאם חסר משש שעות פחות מחצי שעה מותר אף לגדולים, שהרי כתב הרמב"ם כמו שש שעות. וכ"ה בס' ארחות חיים ח"ב (עמוד שלה). ובכל בו (סי' קו). ובזמנים הראשונים לא היה מורה שעות מצוי, ובודאי שהיו מקילים באומדנא. וידוע דכל תוך חצי שעה חשיב סמוך, וכמ"ש רשב"ם פסחים (קז:), אבל יותר מזה חשיב כמופלג, ולכן ה"נ יש להקל בתוך חצי שעה הסמוכה לשש שעות. ובנ"ד לא שייך לומר כמ"ש בכתובות (קד) כל שיעורי חכמים כן הוא, שהרי לא נזכר בגמ' אלא מסעודתא לסעודתא, ועכ"פ בבשר עוף יש להקל בזה, וביחוד כשיש צורך קצת, ויש מקום להתלות בזה בדברי המאירי הנ"ל. והן אמת כי הגנת ורדים בגן המלך (אות קנ"ד) כתב, דבעינן שש שעות בדיוק, כמו ארבעים סאה במקוה טהרה, שאם חסר קורטוב אינו טובל וכו'. וכ"כ הפרח שושן (כלל א סי' א). ע"ש. אך אין דבריהם מוכרחים. והמאירי בס' מגן אבות (סי' ט עמוד מז) כתב: חמש שעות או שש שעות. וע' בשו"ת משה האיש (חיו"ד סי' יד וט"ו). ע"ש. ומיהו למעשה יש להחמיר בזה. וכמ"ש רבינו ירוחם אות כח דבעינן שישהה לכל הפחות שש שעות. ע"ש. ומיהו המיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מה שיסמוך. הנלע"ד כתבתי. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

 

 

17.   שו"ת מאמר מרדכי חלק ב יורה דעה סימן ג[2]

י' בשבט תשנ"ה

לכבוד הרה"ג יעקב צור שליט"א, ראש ישיבת שעלבים. השלום והברכה!

קבלתי את שאלת כת"ר בענין המתנה של שש שעות בין בשר לחלב, אם יש מקום להקל בהמתנה של חמש וחצי שעות...ועיין לב"י (או"ח סי' קע"ג) שמדבריו משמע שגם בדעת הרמב"ם שמסעודה לסעודה הכוונה מסעודה של בקר עד גמר סעודת הערב היינו שש שעות, ולא כמו שרצו לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות" ולהקל פחות משש שעות - זה אינו. ועיין לבא"ח (ש"ב פרשת שלח - לך אות ח') שגם בחורף יש להמתין שש שעות. לפיכך, יש להמתין ו' שעות בין בקיץ ובין בחורף ובפרט לבני תורה.

יה"ר שתמשיך הלאה להגדיל תורה ולהאדירה ותתברך בכל מידי דמיטב, וכל אשר תפנה תשכיל ותצליח ויהי ה' עמך, אכי"ר.

מרדכי אליהו ראשון לציון הרב הראשי לישראל לשעבר

---

[1] הרב מנשה קליין [לפעמים הוא חותם: הקטן] נולד באונגוואר שבסלובקיה בשנת תרפ"ה [1925] למשפחת רבנים. למד תורה אצל אביו ובישיבות בעירו. בשואה שהה במחנות ריכוז שונים, אך זכה לשרוד כשהוא נותר בודד מכל משפחתו. הוא הועבר למחנה מעבר בצרפת, משם עבר לארה"ב והמשיך בלימודיו. לאחר זמן קצר נסמך להוראה בידי האדמו"ר מצאנז - קלויזנבורג וגדולי תורה אחרים, והחל להרביץ תורה ולהורות הלכה. היה ראש ישיבה ורב של קהילה חשובה, ויצר קשר הדוק עם גדולי התורה של ארה"ב ואח"כ גם של א"י. בשנת תשי"ח [1958] הוציא לאור את החלק הראשון של ספר השו"ת שלו 'משנה הלכות', ומאז נדפסו 17 כרכים. הרב קליין הקים את קהילת 'אונגוואר' בבורו - פרק שבניו - יורק על כל מוסדותיה, וייסד את ישיבת 'בית שערים' שהוא עומד בראשה. בשנת תשמ"ז [1987] הקים את 'קרית אונגוואר' בשכונת רמות בירושלים, ושימש כאדמו"ר מאונגוואר. נפטר בשנת תשע"ב. נוסף לשו"ת 'משנה הלכות' פירסם הר"מ קליין עשרות ספרים בכל חלקי התורה. רוב זמנו היה הרב קליין בקהילתו בארה"ב, אך לעיתים מזומנות התגורר גם בא"י.

[2]  ועיין שו"ת הרב הראשי כרך תשמ"ח-תשמ"ט סימן קסז, המובא בעמ' הבא.

הלכות בשר וחלב - שיעור מס' 1 (דף מקורות)

 בס"ד

איסור אכילת בשר וחלב – שיעור מס' 1

מקור האיסור

1.       שמות פרק כג פסוק יט; שמות פרק לד פסוק כו

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

2.      דברים פרק יד פסוק כא

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

3.      תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטו עמוד ב

דבי רבי ישמעאל תנא: 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים, אחד - לאיסור אכילה, ואחד - לאיסור הנאה, ואחד - לאיסור בשול.

4.      תורת הבית הקצר בית ג שער ד

בשר בחלב אסור מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. ונאמר בתורה שלשה פעמים. ומפי השמועה למדו שהאחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול? לומר לך שלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים.

5.      שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף א

 כתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) ג' פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול, לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין.  (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר בהנאה). (טור וארוך כלל ל').

6.      רמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק ט הלכה א

בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין[1], ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואף על פי שלא בשל.

7.      כף החיים סימן פז ס"ק ד

המאכל הנאסר משום בשר בחלב אסור בהנאה ואפי' ליתנו לעכו"ם או לכלב דעלמא שאינו נהנה ממנו כלל אסור...ולכן נוהגין לשפוך התבשיל בבית הכסא והיא קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף דאינו יכול לבא לידי שיהנה ממנו שום בריה ואין די במה שיזרקנו לרחוב אפי' כשאין שם כלב...ומנהג בגדאד לקוברו.

האם רק גדי בחלב אמו?

8.      תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיג עמוד א

מתני'. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ואסור בהנאה...

גמ'. מנא הני מילי? א"ר אלעזר, אמר קרא: וישלח יהודה את גדי העזים כאן - גדי עזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם - אפילו פרה ורחל במשמע; ולילף מיניה! [נלמד ממנו, מן הכתוב "גדי העזים", שכמו ש"גדי" זה הוא גדי עיזים, כך גם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הוא גדי עיזים, ושלא כמשנתנו!] ומשיבים: אין לומר כן, כיון ש כתיב קרא אחרינא: ואת עורות גדיי העזים, כאן גדיי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם - אפילו פרה ורחל במשמע: ולילף מיניה! [שילמד ממנו, מכתוב זה שכל "גדי" האמור בתורה הוא גדי עיזים!] ומשיבים: אין לומר כן, כי שני הפסוקים הללו הוו להו שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין...

9.      תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיד עמוד א

תנו רבנן: בחלב אמו - אין לי אלא בחלב אמו, בחלב פרה ורחל מנין? אמרת, קל וחומר...

10.   שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ב

גדי, לאו דוקא, דהוא הדין שור, שה ועז. ולא שנא בחלב אם, ולא שנא בחלב אחרת, אלא שדבר הכתוב בהווה.

11.   פרישה יורה דעה סימן פז

פירוש שבשעה שהוא גדי אז אמו מניקה אותו ויש לה חלב.

 

טעמי האיסור

12.   אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק כג פסוק יט

והשם צוה שלא יבשל הגדי בחלב אמו, כי היום מנהג הישמעאלים לבשל הגדי עם החלב, והם אומרים שהוא תבשיל ערב. וטעם אסורו בעבור שהוא כמו אכזריות בלב, כטעם אותו ואת בנו (ויקרא כב, כח), גם לא תקח האם על הבנים (דברים כב, ו). וכאשר הוא אסור לאכילה אותו ואת בנו (ויקרא כב, כח), לא תשחטו כן זה אף על פי שאין בכתוב לא תאכלו, כי כאשר הוא ידוע שבשר שלא נשחט אסור הוא, כן הוא ידוע שבשר שאיננו מבושל לא יאכל.

13.   אבן עזרא שמות פרק כג פסוק יט

וחכמים קיבלו, שלא יאכל ישראל בשר בחלב. ועתה אפרש. דע, כי מנהג התורה לדבר על ההווה, כמו בת היענה (ויקרא יא, טז). למה שינה הכתוב לומר ככה, ותהיה הבת כוללת כל המין? וכזה לא מצאנו! דע, כי בשר היענה יבש כעץ. ואין המנהג שיאכלנו אדם, כי אין בו ליחה, ולא יאכל מכל המין רק הבת, כי היא נקבה וקטנה, יש בה מעט ליחה, ולא כן הזכר הקטן. וככה אין אדם אוכל בשר בחלב, כי אינו מאכל ערב. והבשר לא יתבשל רק בזמן רב. והחלב אינו כן, כי אין המנהג עד היום בארץ ישמעאל שיאכל אדם טלה מבושל בחלב, בעבור שיש בטלה ליחה רבה, וככה בחלב, והנה הוא מזיק על כן לא יאכל, ובעבור כי בשר הגדי אין בו ליחה, וכשהוא קטן הוא חם, על כן יבשלו הגדי בחלב. ואל תתמה בעבור שלא נהגו אנשי אלה המקומות לאכול גדי עזים. כי כל הרופאים מודים, כי אין בשר כמוהו, ואפילו לחולים התירו שיאכלוהו. וכן אוכלים אותו בספרד ואפריקא וארץ ישראל, ופרס, ובבל. גם ככה היה מנהג הקדמונים, שני גדיי עזים טובים (ברא' כז, ט), ונעשה לפניך גדי עזים (שופ' יג, טו), והכהן אוכל גדי עזים אחד לחטאת (ויקרא ו, יט; כג, יט - כ). ובעבור שאין מנהג האדם לאכול בשר חי אסור לבשל הגדי בחלב אמו. וי"א כי אין בשול כי אם באש. והלא כתוב, ובשל מבושל במים (שמות יב, ט) ובדברי הימים: בשלו בסירות (דה"ב לה, יג). ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו, כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה, כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו (ויקרא כב, כח). גם לא תקח האם על הבנים (דבר' כב, ו). ומנהג רוב האדם שאין להם צאן, ויקנו החלב בשוק, והחלב יהיה מאוסף משיות רבות. אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו, והנה אם קנה חלב, אולי יש בו בחלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. והנה גם הישמעאלים מודים, כי אם יבושל הגדי בחלב אמו שהתולדת שוה, אז הוא יותר ערב, והכתוב דבר על ההוה. והנה הקדמונים ז"ל החמירו להסיר כל ספק, ואסרו בשר בחלב, והשם שנתן להם חכמה, הוא יתן משכורתם שלימה...

14.  רמב"ן דברים פרק יד

(כא) וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך - דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו - כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים, או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות.

15.   [רבינו] בחיי שמות פרק כג פסוק יט

וע"ד הפשט טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות, ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי, ואף על פי שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.

16.   תלמוד בבלי מסכת חולין דף קט עמוד ב

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חלב בהמה - חלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא, גירותא [מין דג טמא]  - לישנא דכוורא ]לשון של דג הדומה לו בטעמו]. אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [דדי הפרה, שיש בהם טעם בשר בחלב].

17.   דברי מרדכי -ויקרא, פרשת קדושים, עמ' קלח[2]

ויש להבין: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שהיתה מפונקת, וכדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן? אם כך הוא – מדוע טורחת הגמרא ומספרת לנו סיפור שלם שאין בו תוספת כבוד והדר לאשתו של רב נחמן?!

אבל ביאור העניין הוא על פי דברי ר"א בן עזריה שהביא רש"י לעיל [רבי אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: 'נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים'; אבל יאמר: 'אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'? תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' – שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים" (רש"י עפ"י תורת כהנים כ', קכ"ח)]. ילתא, אשתו של רב נחמן, שאלה את עצמה: כיצד ניתן לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב, אם אינני מכירה את טעמו? עלי לטעום תחילה מאיסור זה, כדי לדעת עד כמה הוא טוב וטעים לחיך, כדי שאוכל אחר כך לומר: "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". לכן רצתה לטעום את טעמו בהיתר, כדי לקיים את מצוות התורה בבירור. רב נחמן, שהכיר בצדקותה של אשתו הרבנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל, כדי שתקיים "אפשי ואפשי" גם באיסור בשר בחלב, ותקבל עליה עול מלכות שמים באופן שלם ומלא.

בשר עוף בחלב

18.   תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיג עמוד א

מתני'. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ואסור בהנאה, בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה - מותר לבשל ומותר בהנאה.                 ר"ע אומר: חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה.               רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו כל נבלה, ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, את שאסור משום נבלה - אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב - ת"ל: בחלב אמו - יצא עוף שאין לו חלב אם.

19.   תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטז עמוד א

רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר לא תאכלו. מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא! איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר: חיה דאורייתא, ור' עקיבא סבר: חיה דרבנן; איבעית אימא: עוף איכא בינייהו, ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה - הא מדרבנן אסירי, ור' יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסיר; תניא נמי הכי: ...במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא [צייד עופות], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [הביאו לפניו ראש טווס בחלב], ולא אמר להו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? [מדוע שתקת על כך ולא נידית אותם?] אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא, ואמינא, דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם.

 

	ר' יוסי הגלילי	ר' עקיבא	תנא קמא (לפי הסבר התוס' בדף קיג ע"א, וב"ח ורש"ל)
חיה	אסור מהתורה	אסור מדרבנן	אסור מהתורה
עוף	מותר אף מדרבנן

20.  בית יוסף יורה דעה סימן פז

ופוסק רבינו כרבי עקיבא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה וכ"כ הרא"ש (פ"ח סי' נא) שהוא דעת הרי"ף (מב:) וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (ה"ד) וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (הארוך והקצר ב"ג ש"ד פד ע"ג) ואמרינן בגמרא (שם קטז. וקד.) דלכ"ע היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי. וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) שלא אסרום חכמים אלא באכילה אבל לא בבישול והנייה.

21.   שולחן ערוך יורה דעה סימן פז סעיף ג

אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה. ובשר חיה ועוף, אפילו בחלב טהורה, מותר בבישול, ובהנאה; ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן...

דגים בחלב  

22.  תלמוד בבלי מסכת חולין דף קג עמוד ב

/מתני'/. כל הבשר אסור לבשל בחלב - חוץ מבשר דגים וחגבים.

23.  בית יוסף יורה דעה סימן פז

וכתב הר"ן (לז ריש ע"א) דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא וכן כתבו הרמב"ם (שם ה"ה) והרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פה:) דלאכלן בחלב נמי שרי ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע"ג.

24.  דרכי משה הקצר יורה דעה סימן פז אות (ד)

ולא ראיתי מימי נזהרין בזה וגם באורח חיים סימן קע"ג אינו אלא שלא לאכלו בבשר משום סכנה אבל בחלב שרי...ולכן נראה שנתערב להרב בית יוסף בשר בחלב.

25.   ט"ז סימן פז ס"ק ג

 בב"י כתוב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה והוא טעות סופר וצ"ל 'עם בשר' כמוזכר בא"ח סי' קע"ג וכ"כ בד"מ שנתערב להב"י כאן בשר בחלב ובלבוש העתיק כמו שהוא בב"י ואינו נכון.

26.  [רבינו] בחיי שמות פרק כג

וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת.

27.  פתחי תשובה סימן פז סעיף ג

ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ס"א שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין (בתשובת ח"ס סימן ק"א) שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם כה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור. ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו':

דגים בחמאה – מנהג בגדאד

28.  זבחי צדק סימן פז ס"ק יח

והגם דרוב הפוסקים מתירים מ"מ נוהגים בעירנו פה בגדאד יע"א דאין מבשלים דגים בחלב וכן אין אוכלין דגים עם גבינה או עם החלב חמוץ שקורין יגורט"י ובערב"י לב"ן דחמירא סכנתא, אבל נוהגים לבשל דגים עם חמאה

29.  בן איש חי שנה שניה פרשת בהעלותך אות טו

דגים בחלב מותר אפילו מדרבנן, מיהו יש בהם סכנת חולי, ולכך אסור לאכלם. והוא הדין לאכול דגים עם גבינה יש סכנת חולי, אבל דגים בחמאה יש מן האחרונים שכתבו דאין חשש חולי בזה, ויש שכתבו דאיכא חשש חולי, ושומר נפשו ירחק ויזהר דהא אפילו הרב פחד יצחק שהיה רופא גדול ונראה לו דאין בזה נזק נמנע מלאכול, ופה עירנו בגדאד אין מטגנים דגים בחמאה דחוששין החשש הנז':

30.  שו"ת רב פעלים חלק ב - יורה דעה סימן י

ועוד מצינו שהרב פחד יצחק שהיה רופא מובהק וכתב שלא מצא שום נזק בזה בחכמת הרפואה, ועכ"ז כתב כיון שהדבר יצא מפי המלך הרב בית יוסף, מנעתי מתוך ביתי אכילת דגים עם גבינה וחמאה, ותו לא מידי עכ"ל. ועל כן אנחנו יש לנו לחוש לזה לאסור דגים, בין עם גבינה בין בחמאה, ועוד המנהג פשוט וידוע פה עירנו בגדאד, דאין אוכלים דגים מטוגנים בחמאה, ורק הגוים אוכלים כן, ושמענו שבכפרים שאין להם שמן שומשמין מטגנים דגים בחמאה, ואין לסמוך על מנהגם בזה, דעבדי מחמת חסרון ידיעה, מיהו אם חיותם תלוי בכך, יש להעלים עין מהם, ואין למחות בידם, אבל בתוך עירנו ודאי נמחה ביד מי שרוצה לאכול דגים מטוגנים בחמאה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר.

31.   שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן מח

יש להמנע מלאכול דגים בחלב או עם גבינה משום חשש סכנה. אבל הנוהגים לאכול דגים בחמאה רשאים להשאר במנהגם. ויוצאי אשכנז נוהגים להקל בכל זה, ויש להם על מה שיסמוכו. נהרא נהרא ופשטיה.

---

[1] "וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין...ור"ל לכתחלה צריך לקוברו ולא לשרפו, ובדיעבד אם שרפו - אפרו אסור כאפר כל הנקברים שאם שרפן אפרן אסור" (כף החיים פז ס"ק ג).

[2] ועיין גם דברי מרדכי-דברים, פרשת ראה, עמ' פד.