"ברכות" לעילוי נשמת הנפטרים
שיעור לכבוד יום ההילולא של רבי יעקב חיים
סופר זצ"ל בעל כף החיים
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ו
הלכה א עם פירוש ידיד נפש ברכות פרק ו הלכה א
הגמ' מביאה כמה דרשות כמקור לחובת הברכה
כְּתִיב (תהילים כד, א)
לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ [מכאן למדנו] הַנֶּהֱנֶה כְּלוּם מִן הָעוֹלָם
מָעַל, עַד שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ הַמִצְוֹת עד
שיברך ומצוות הברכה תתיר לו את ההנאה. אָמַר רַבִּי אַבוּהַ,
כְּתִיב (דברים כב, ט) פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע
וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. הָעוֹלָם כּוּלוֹ וּמְלוֹאוֹ עָשׂוּי כְּכֶרֶם ואסור על האדם ככרם רבעי שצריך פדיון
וּמַהוּ פִּדְיוֹנוֹ? בְּרָכָה. ר' יְחִזְקִיָה רַבִּי יִרְמְיָה רַבִּי אִבּוֹן
אמרו בְּשֵׁם ר"ש בֶּן לָקִישׁ (תהילים טז, ב) אָמַרְתְּ לַה' ה' אָתָּה
טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ. אִם אָכַלְתָּ וּבֵרַכְתָּ, כִּבְיָכוֹל כְּאִילוּ
מִשֶּׁלְּךָ אָכַלְתּ דורש כך: אם אמרת לד' "ד'
אתה" כלומר ברכת, אזי טובתי בל עליך, נחשב כאילו אכלת משלך ולא מטובתי.
דָבָר אַחֵר, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ, מְבַלֵּה מקיים אֲנִי טוֹבָתִי בְּגוּפְךָ.
דָבָר אַחֵר, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ, יִבָּלְלוּ יתכללו כֹּל הַטּוֹבוֹת וְיָבוֹאוּ עָלֶיךָ.
אָמַר רַבִּי אֲחָא, מַהוּ בַּל עָלֶיךָ? שֶׁאֵינִי מֵבִיא טוֹבָה עַל הָעוֹלָם
מִבִּלְעָדֶיךָ. כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר כמו
שאתה אומר (בראשית מא, מד) "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא
יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ" בארץ מצרים.
2. מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור טז
אמרת לה' [אדני] אתה טובתי בל עליך. זהו שאמר
הכתוב לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תהלים כד א), מכאן אמרו חכמים כל הנהנה
בעולם הזה בלא ברכה מעל, עד שיתירו לו המצות (עד שיברך ומצוות הברכה תתיר לו את ההנאה), אמר
ר' אבהו כתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כב ט), העולם הזה
עשוי ככרם, ומה פדיונו ברכה, מאי טעמא, ר' שמעון בן לקיש אמר מהאי קרא אמרתי לה'
אדני אתה, אם אכלת וברכת [כביכול] כאילו משלך אכלת, טובתי בל עליך, שאין עליך חובת
מעילה על טובת שאכלת. דבר אחר בל עליך. יובלו כל הטובות [ויבואו] עליך. דבר אחר בל
עליך. מבלה אני כל הטובות עליך בגופך, וגופך אינו בלה.
3. שפתי כהן על התורה פרשת עקב
שמעתי
שכל המברך על כל מה שאוכל ואינו מכניס לגופו שום דבר בלא ברכה ראשונה ואחרונה,
כשמת אין התולעים שולטים בגופו, לפי שהתולעים הם מהקללה
שנאמר (דברים כ"ח, ל"ט) "כי תאכלנו התולעת", והברכה היא היפך
הקללה שנאמר (יחזקאל מ"ה, ל') "להניח ברכה אל ביתך" הוא הקבר. ברכה
גימטריא כרז שמכריזין שלא יגע בו שום נזק.
עוד
ברכה גימטריא זכר, לפי שמזכיר שמו ומברך על כל דבר ודבר שהיה אוכל
ולא נהנה שום דבר בלא ברכה לזה מצילין אותו מדין התולעים, ועוד לפי שבשר גופו
נתגדל ונתרבה על ידי ברכה אין הקללה שולטת במקום ברכה, וכן מצינו רמז לזה:
"ואכלת ושבעת וברכת את" סופי תיבות ארבע תוי"ן גימטריא ברכת
נהנים להציל מדין תולעים עם הכולל.
4. הקונטריס היחיאלי, חלק בית עולמים פרק טו
אות כו
ויש
שעושים סעודות גדולות, ואכילות ללומדי ולהאביונים וכו', והטעם עיין בשיח יצחק[1]
ח"ב דף (49) שגם בזה יש תיקון להנלב"ע לתקן אכילותיו והנאותיו בזה העולם
בדבר הרשות, או ממה שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ועל ידי שאוכלים עכשיו בגמר
לימוד התורה, ובנטילה ובברכה כהוגן. ונקראת סעודת מצוה, ושולחן אשר לפני ה' נחשב,
בזה מתקנים את כל פגמי הנלב"ע, הואיל ובסיבתו, רבים עסקו במצוות הללו, שאולי
ח"ו גרם פגם בהם בחייו, ואז זכות הרבים, מסייעתו, ומצילתו, מכל שטן ומקטרג,
ומקילה מעליו הצער והדינין כידוע.
5. מנוחת שלום מנוחת שלום (הרב יעקב חיים
סופר שליט"א) חלק א, קונטרס א, פתיחה
ידוע
המנהג הנהוג אצל בני ספרד הי"ו (ועוד קהלות), שכאשר באים המנחמים לנחם את
האבלים (רח"ל), מגישים לפני המנחמים תקרובת של מיני מזונות ופירות וכו', כדי
שהמנחמים יברכו ברכות הנהנין, וזהירין בזה הרבה. וכן ביום הפקודה (יאר צייט)
משתדלים בזה מאד.
וכבר
שמענו ממגידי אמת הרבה עובדות שכאשר הבנים לא עשו כזאת, באו אליהם הנפטרים
ע"ה בבקשה ובטענה מדוע חיסרו הנאה זו מהם, ואין כאן מקום להאריך במעשים וכבר
נדפסו עובדות כאלו בכמה ספרים.
וכאן
רק אכתוב מה ששמעתי על מו"ז הגאון רבי יעקב חיים סופר בעל כף החיים
זצוק"ל זיע"א שפעם אחת חל יום ההילולא של אביו הצדיק הרה"ג רבי
יצחק ברוך זצ"ל, ואז באותם שנים של מלחמת העולם הראשונה, ירדו בני ירושלם
ת"ו עד מ"ט שערי עניות ודלות, ולא היה אפשרי בידו לקנות פירות וירקות
ולהביא לברך, ובאותו הלילה נגלה לו אביו ע"ה בחלום ושאל אותו מדוע לא הביא
"ברכות" עבורו כמנהגו בכל השנים, והשיבו מו"ז הגאון בעל כף החיים
זצ"ל שלגודל העניות הנוראה השוררת כעת, לא היה לאל ידו לעשות כמוטל עליו
וכאשר עשה באמנה בשאר השנים, ואונס רחמנא פטריה, והשיבו מר אביו ז"ל: ולפחות
היית מביא מים מן הבור שיברכו הציבור ברכת שהכל, והגם זה היה קשה אצלך?! וכשמוע
זאת התפעל מו"ז בעל כף החיים זצ"ל ולמחרת השתדל וטרח מאד להביא
"ברכות" ולעשות נחת רוב למר אביו הרב ז"ל עד כאן שמעתי זיע"א.
6. כף החיים סימן קנא ס"ק סג
אם
בעת שבנו בית הכנסת בהתחלת הבנין התנו שאם ישבו בה ללמוד ויצמאו יוכלו לשתות בעת
לימודם וגם מה שנהגו לאכול בשמחת תורה מיני מתיקה יוכלו לאכול שו"ת דברי שאול
ויוסף דעת סימן ס"ג, ועיין שם עוד איזה פרטים ומברר הדבר יעו"ש, ארחות
חיים אות י"א.
ועיין
בשדי חמד אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות מ' מה שכתב בענין מה שנוהגין בבתי
מדרשות ביום יארצייט לאכול ולשתות יי"ש שהאריך בזה וכתב שאפילו אם יהיה בזה
איזה תיקון לנשמת המת (כמו שאומרים שהברכות ועניית אמנים מעלים נשמת המת)
אבל ודאי אין זה בסוג צרכי בית הכנסת, ואפילו אם היו מתנים כן בפירוש לא היה לנו
להתיר, ובפרט ששותים מידי דמשכר ולא יבצר מאיזה שחוק וקלות ראש ביניהם ואינו דומה
כלל לשתיית מים בעת הלימוד ולטעימת מיני מתיקה כמובן יעו"ש, והביאו ארחות
חיים שם וכתב דבמדינתם לא ראה נזהרין בזה ואדרבא כל צדיקי הדור עושים כל הסעודות בבית
מדרשם ואין להרהר אחריהם יעו"ש.
7. אור לציון - חכמה ומוסר עמ' סט
הכרתי
טוב את הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, הנהגותיו היו פלא
פלאים, בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון
אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא
ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון
חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, קם לפני עמוד השחר, כשמגיע זמן תפילה
מתפלל עם כל הכוונות, בא לביתו ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה,
לומד, כותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.
אחר
כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני
האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות,
וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות,
אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר
פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון בכל הכוונות, כך נהג לעשות יום
יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף
לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מבית הכסא נהג
לברך אשר יצר מהסידור לפי כל הכוונות, וגם כשאין כוונות בירך מתוך הסידור. היה
מענג את השבת בכל מיני פירות וכד' כפי יכולתו, וטעם חתיכה מכל דבר כדי לענג את
השבת.
היו
לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים,
שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.
8. הרב מאיר מאזוז, הקדמה למשנ"ב איש
מצליח כרך ג
עוד
יש ללמוד מהרב כף החיים ז"ל מדת הענוה, שמעולם לא השיג על שום חכם בתקיפות
ועל הרוב לא הזכיר את שם החכם שהוא חולק עליו. ורשומים אצלי כארבעים מקומות שחולק
על הבא"ח בלי הזכרת שמו....וידוע מה שאמר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל,
ששני תלמידי חכמים היו בדור האחרון מופלגים בשתיקה והם המשנ"ב וכף החם וכל
העולם היום לומד בספריהם.
[1]
ספר זה חיברו הרב יצחק אלפייה זצ"ל. שם
מובא הספד שנשא הרב שלום הדאיה זצ"ל על אביו של רבי יצחק אלפיה ושם נכתב:
"ודרך זו אלך לתת טוב טעם, באשר נהגו כל ישראל, עם קדוש, כי כאשר יעשו, לימוד
לעי"נ הנעדרים נ"ע מביאים איזה מיני מאכל, כל אחד כפי השגת ידו, ויש
שמרבים בסעודות גדולות, לעילוי נשמתם אשריהם ישראל. כל זה כדי לנטוע הפנה הגדולה, מפנות
הדת, יסוד האמונה בהשארת הנפש אחר המות, ובגמול העתיד, שיהיה בין נפש לגוף, כי גם
הגופות ישני אדמת עפר, יקיצו וירננו לחיי העולם הבא וכו'" עכ"ל. ושם
העיר הרב יצחק אלפיה מה ששמע ממו"ר אביו בעניין כמובא בקצרה בהקונטריס
היחיאלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה