בס"ד תשרי
ה'תש"פ
ברכה על לחם כורדי "לחמא דקיקא"
שלו
שבתאי יצ"ו, מבשרת ציון
שאלה:
מהי
הברכה שיש לברך על לחם כורדי הנקרא "לחמא דקיקא" או "לחמת דוקה"?
תשובה:
ראשית עלינו לברר כיצד מכינים לחם זה ולאחר
מכן בס"ד נבאר את דברי הגמ' והפוסקים בעניין.
דרך הכנת הלחם הכורדי
דרך הכנת לחם כורדי הינה באופן הבא: מערבבים
קמח ומים בלבד, מוסיפים מלח, עד שנוצר גוש בצק רך. אין צורך לחכות עד שהבצק יתפח.
לאחר מכן לוקחים חתיכה מהבצק ומרדדים אותה באמצעות מערוך על משטח עגול עד שמתקבלת
כיכר עגולה שטוחה בקוטר של 40-50 ס"מ. את הבצק השטוח הזה שמים על דבר שנקרא
סאג' או 'סל' [כעין מחתת אפייה קמורה] עד שזה נאפה במהרה. כשהלחם מתקרר הוא מתקשה
ונהיה כמו רקיק וניתן לאכילה במשך שישה חודשים עד שנה. בעת אכילתו אפשר להרטיבו
במים כדי לרככו ולעשותו קל לאכילה. ממש כמו מצה קשה.
הגמרא בברכות (מב ע"א) מספרת, שרב יהודה
חיתן את בנו עם בתו של רב יהודה בן חביבא. הביאו לפניהם "פת הבאה
בכיסנין", ואנשים בירכו עליה "המוציא לחם מן הארץ". אמר להם רב
יהודה: מה אני שומע צי צי? האם אתם מברכים "המוציא לחם מן הארץ" על
האוכל הזה? אמרו לו: כן. כי כך פסק רבי מונא. אמר להם: אין הלכה כמותו, ועל
"פת הבאה בכיסנין" מברכים רק "בורא מיני מזונות".
ובהמשך הגמרא מקשה על רב יהודה, שבמקום אחר
הוא עצמו אמר שמברכים "המוציא לחם מן הארץ" על פת כזאת. ומתרצת הגמרא,
ששם נאמר שכאשר הוא אוכל "פת הבאה בכיסנין" לא בדרך אקראי אלא
"קובע עליהם סעודתו" – במקרה כזה הוא מברך על אותו סוג אוכל
"המוציא לחם מן הארץ", וממילא גם נוטל עליו ידיים וגם מברך עליו
"ברכת המזון".
לגבי הגדרת "פת הבאה בכיסנין"
המוזכרת בגמ' לעיל מצאנו שלוש שיטות בדברי הראשונים שהביא הבית יוסף (או"ח סימן
קסח): לדעת רבינו חננאל וסיעתיה זו פת שעשויה בצורת כיס ובה ממלאים דבש או סוכר
וכו'. לדעת רש"י ורמב"ם זו עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני
תבלין ואפה את זה כך. לדעת רב האי גאון זו פת שהיא נכססת.
לכאורה נראה פשוט שהלחם הכורדי הינו בדיוק הפירוש
השלישי של "פת הבאה בכיסנין" שהוזכר בשו"ע, פת שהיא נכססת. ולכן
הברכה על לחם זה היא "בורא מיני מזונות" ואם קבע עליו סעודה יברך "המוציא"
[ועיין להלן מה שנכתוב בשיעור קביעות סעודה].
ואגב אורחא אמרתי להזכיר בקצרה דין שיעור קביעות
סעודה על פי מה שפסקו הבן איש חי (פנחס אות יט[2])
והגר"מ אליהו:
המורם מכל האמור:
א. מי שרגיל לאכול לחם כורדי במהלך השנה – יברך
עליו "המוציא".
[1] וכעין
זה סיפר גם בקול צופייך (בשלח תשס"ו, גליון מס' 345; אמור תשס"ו גליון
מס' 355). וכן בנו אחריו מו"ר הרה"ג שמואל אליהו שליט"א בקול צופייך
(אמור תשע"ב).
[2]
וזו
לשון הבן איש חי (פנחס אות יט): "האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם
שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין ג', דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב
דרה"ם מברך בהמ"ז לכ"ע דחשיב זה קביעות סעודה לכ"ע, אך מן
נ"ד דרה"ם עד ע"ב י"א דמברך במ"מ ומעין שלש וי"א
דמברך המוציא ובהמ"ז, ואף על גב דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה בהמ"ז
משום ספק ברכות וכל שאינו מברך בהמ"ז ממילא גם המוציא לא יברך כי אם
במ"מ כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו וכנזכר בש"ע לר"ז
ז"ל סי' קס"ח סעיף י"ב, מ"מ ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי
מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין ג' או יאכל יותר על ע"ב
דרה"ם ויברך בהמ"ז לכ"ע ועיין אחרונים. ואם מתחלה היה בדעתו לאכול
מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך במ"מ ואח"כ נמשך באכילתו ואכל
שיעור קביעות לכ"ע שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם צריך לברך בהמ"ז,
אף על פי שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות, כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה
שלא יהיו ברכותיו סותרות זו את זו" עכ"ל הבן איש חי.
והנה
בעניין שיעור הדרה"ם שהזכיר הבן איש חי, נחלקו חכמי דורנו מה משקלו בגרם. יש
ששיערו שדרהם שווה 3.2 גרם (הגר"ח נאה בספר שיעורי תורה סימן א) ויש ששיערו שדרהם
הינו 3 גרם (הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סימן קב,
וחזר בו ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן נה).
אנחנו
נקטנו שהשיעור הינו 3.2 גרם וכמו שפסק הגר"מ אליהו (שו"ת הרב הראשי החדש
ח"א פרק טו שאלה ט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה