"המתים צריכים כפרה" –
מעלת
אמירת קדיש, ברכו, הפטרה ולימוד תורה לתועלת הנפטרים
המתים צריכים כפרה
1.
דברים פרק כא פסוק ח
כַּפֵּר
לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב
עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.
2.
מדרש תנאים לדברים פרק כא פסוק
ח
כפר
לעמך ישראל אלו החיים: אשר פדית אלו המתים: מגיד שהמתים צריכין כפרה.
3.
[רבינו] בחיי דברים פרק כא
כפר
לעמך. דרשו בפסיקתא: אלו החיים שמתכפרין בממונם, אשר פדית, אלו המתים שמתכפרין
בממון החיים. ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים שיש להם תועלת
למתים, וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו,
והוא הדין לאומר בשבילו קדיש או שום ברכה בבית הכנסת בצבור, וכמו שאמרו באגדה
באותו מעשה של רבי עקיבא, וכדאיתא במסכת כלה (כלה רבתי פ"ב).
מעלת קדיש, ברכו
והפטרה במדרשים השונים
הערה: לקמן במקורות
4-9 מופיע אותו סיפור ידוע בגרסאות שונות.
4.
תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש
שלום) פרשה יז
אמר ר' יוחנן בן זכאי: פעם אחת הייתי מהלך
בדרך מצאתי אדם אחד שהוא מלקט עצים, דברתי לו [דבר] ולא החזיר לי (דבר), ואחר כך
בא אלי ואמר לי אני מת ולא חי, אמרתי לו אם מת אתה עצים למה לך, אמר לי רבי האזין
לי עד שאומר לך דבר אחד, כשהייתי חי [אני] וחבירי בפלטרי היינו עוסקים, כשבאנו כאן
גזרו עלינו גזר דין שריפה, כשאני מלקט עצים שורפין את חברי, וכשהוא מלקט עצים
שורפין אותי, אמרתי לו דינכם עד מתי, אמר לי כשבאתי לכאן הנחתי אשתי מעוברת ויודע
אני שזכר הוא, בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הוליכהו
לבית רבו למקרא, בשעה שהוא אומר ברכו את ה' המבורך מעלין אותי מדינה של גיהנם.
5.
מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי
פרק ב
איבעיא להוא מכפרין עון אבות, או לא, תא שמע
דר' עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא דהוה דרי טונא רבה על כתפיה, ולא הוה
מצי לסגויי ביה, והוה צוח ומתאנח, אמר ליה מאי עובידתיך, אמר ליה לא שבקנא איסורא
דלא עבידנא בההוא עלמא, ועכשיו איכא נטורין עילוון ממונין, ולא שבקין לי דאינוח,
אמר ליה ר' עקיבא שבקת ברא, אמר ליה בחייך דלא תשהיין, דדחילנא ממלאכי דמחו לי
בפולסי דנורא, ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע, אמר ליה אימא לי מה דקא מנחת, אמר
ליה שבקית איתתא מעברתא, אזל ר' עקיבא ועאל בההיא מדינתא, אמר להו אתתיה דפלניא
היכא, אמרו לו יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות, אמר להו אמאי, אמרו ליה דההוא ליסטיס
הוה, ואכל אינשי, ומצער ברייתא, ולא עוד אלא שבא על נערה מאורסה ביום הכפורים, אזל
לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא, נטרה עד דילדא, אזל מהליה, לכי גדל אוקמיה בבי כנשתא
לברוכי בקהלא, לזמן אזל ר' עקיבא לההוא אתרא, איתחזי ליה, אמר ליה תנוח דעתך שהנחת
את דעתי.
6.
ספר אור זרוע חלק ב - הלכות
שבת סימן נ[1]
מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר
שיאמרו הצבור "אין כאלהינו" עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי
שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו
מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר' עקיבה.
מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום
ושחור כפחם, והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו ר'
עקיבה והעמידו, ואמר לאותו האיש: 'למה אתה עושה עבודה קשה כזאת?, אם עבד אתה
ואדונך עושה לך כך - אני אפדה אותך מידו. ואם עני אתה - אני מעשיר אותך'. אמר לו:
'בבקשה ממך [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי'. אמר לו: 'מה זה ומה
מעשיך?'. אמר לו: 'אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין
אותי בהם'. ואמר לו: 'בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו?'. אמר לו: 'גבאי המס
הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים'. אמר לו: 'כלום שמעת מן
הממונים עליך אם יש לך תקנה?'. אמר לו: 'בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי
פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי
היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך
ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבה מברך - מיד
מתירין אותו האיש מן הפורענות, ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת ואינו
יודע אם תלד זכר מי מלמדו?! שאין לאותו האיש אהוב בעולם!'.
באותה שעה קיבל עליו ר' עקיבה לילך ולחפש אם
הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. אמר לו: 'מה שמך?'. אמר לו: 'עקיבה'.
'ושום אנתתך?' [=אשתך],
אמר
לו: 'שושניבא'. 'ושום קרתך?', אמר לו: 'לודקיא'. מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך
ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל עליו, אמרו לו: 'ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע'.
שאל על אשתו, אמרו לו: 'ימחה זכרה מן העולם'. שאל על הבן, אמרו: 'הרי ערל הוא אפי'
מצות מילה לא עסקנו'.
מיד נטלו ר' עקיבה ומלו והושיבו לפניו ולא
היה מקבל תורה, עד שישב עליו מ' יום בתענית, יצתה בת קול ואמרה לו: 'ר' עקיבה לך
ולמד לו'. הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני
הקהל ואמר: 'ברכו את ה' המבורך'. וענו הקהל 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'. 'יתגדל
יהא שמיה רבא' - באותה שעה מיד התירו המת
מן הפרעניות. מיד בא לר' עקיבה בחלום ואמר יהר"מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת
אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר"ע ואמר יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכן
מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא, דקטן האומר יתגדל - מציל
אביו מן הפורענות.
7.
זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת
אחרי מות [המתחיל בדף עז עמוד א] – מתורגם לעברית
דָּבָר אַחֵר, (תהלים מא) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל
דָּל'. מַה זֶּה דָּל? אָדָם שֶׁיָּמוּת בְּלֹא בָנִים. יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ
מִמֶּנּוּ, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם רְאֵה מָה אָמַר עָלָיו הַפָּסוּק
- (משלי יא)
'יָד
לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע'. וְאִם נִשְׁאָר לוֹ בֵּן בָּעוֹלָם, אִם יַחֲזִיק בּוֹ
אֶחָד וִילַמְּדֶנּוּ תוֹרָה - יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, וּבְיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ
ה'. וּבֹא רְאֵה, אָדָם אֶחָד הָלַךְ לְבֵין הָרֵי אֲרָרָט, הוּא וּשְׁנַיִם
עִמּוֹ, וְרָאָה גֻמּוֹת וּבְקָעִים שֶׁל אֵשׁ, וְעָשָׁן יוֹצֵא מֵהַגֻּמּוֹת,
וְשָׁמַע אִישׁ אֶחָד שֶׁאוֹמֵר וַי! וַי! - אָמַר, וַדַּאי מָקוֹם אֶחָד
מִמְּקוֹמוֹת הַגֵּיהִנֹּם כָּאן.
נִרְדַּם וְרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ אִישׁ אֶחָד,
וְגָדִישׁ זֶה שֶׁל קוֹצִים עַל כְּתֵפָיו, וּשְׁנֵי מְמֻנִּים מֵהַגֵּיהִנֹּם
מַכְנִיסִים אֵשׁ תַּחַת הַגָּדִישׁ שֶׁל הַקּוֹצִים, וְנִשְׂרַף, וְהָיָה צוֹעֵק.
וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים, שְׁלוּחִים מֵהַשּׁוֹפֵט
שֶׁל מַעְלָה שֶׁדָּן אוֹתוֹ: אַתָּה עָזַבְתָּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
וְאֶת מַלְאָכָיו, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם
הַבָּא, וְאַתָּה עָשִׂיתָ הָרָצוֹן שֶׁל הַקּוֹצִים, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם
מִצִּדּוֹ שֶׁל סמא''ל וְנָחָשׁ - הַקּוֹצִים יִשְׂרְפוּ אוֹתְךְ.
אָמַר לוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ
הָרָשָׁע שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם: מִי אַתָּה? אָמַר: יְהוּדִי רָשָׁע אֲנִי,
וְהַמְמֻנִּים שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם לֹא מַזְכִּירִים אֶת שְׁמִי, וְשָׁלֹשׁ
פְּעָמִים דָּנִים אוֹתִי בַּיּוֹם, וּפַעֲמַיִם בַּלַּיְלָה. אָמַר לוֹ: אֶת שֵׁם
מְקוֹמְךְ יָדַעְתָּ? אָמַר לוֹ: הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. - וְהִשְׁאַרְתָּ בֵּן
בָּעוֹלָם? אָמַר, תִּינוֹק הִשְׁאַרְתִּי, וַאֲנִי הָיִיתִי קַצָּב, וּמֵהָרָעוֹת
הָרַבּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי בָרִאשׁוֹנָה הָיוּ דָנִים אוֹתִי מִפִּי, וּמֵרַגְלַי
וּמִיָּדַי. וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת אוֹמֵר לִי בְּשָׁעָה
שֶׁדָּנִים אוֹתִי: אוֹי לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע
עַל שֶׁקֶר! אוֹי לַקַּרְקֶפֶת שֶׁלֹּא הֵנִיחָה תְפִלִּין מֵעוֹלָם! וְאוֹי
לַיָּדַיִם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם! וְאוֹי לָרַגְלַיִם שֶׁהָיוּ
הוֹלְכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם!
בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַלְקִים אוֹתִי מַכּוֹת
מַרְדּוּת, אָמַרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וּבָאָה נִשְׁמָתִי, וְהַמַּלְאָךְ
שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל נִשְׁמָתִי, וְנָתְנוּ כְּתָב אֶחָד מִכָּל מַה
שֶּׁעָשִׂיתִי. וְנִשְׁמָתִי עָשְׂתָה עֵדוּת עִם הַמַּלְאָךְ, וְאָמְרוּ: (דברים יז) 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים
אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת'. וְעַל זֶה (מיכה ז) 'מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךְ
שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךְ'. וּמִי הוּא? זוֹ הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא מְעִידָה עַל אָדָם
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ אוֹתוֹ אִישׁ,
הָלַךְ לַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְאָמַר לְאִישׁ אֶחָד: רָאִיתָ תִינוֹק שֶׁהוּא
בֵּן שֶׁל קַצָּב, שֶׁמֵּת בִּזְמַן פְּלוֹנִי? אָמַר לוֹ: הַתִּינוֹק הַזֶּה
שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו, הוּא הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְהוּא רָשָׁע
כְּמוֹ אָבִיו. כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ, וּלְאָבִיו, וְלַמֵּינֶקֶת שֶׁהֵינִיקָה
אוֹתוֹ. הָלַךְ לְבֵית מִדְרָשׁ אֶחָד, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁהָיָה אוֹמֵר, (משלי ב) 'אִם תְּבַקְשֶׁנָּה
כַכָּסֶף וְגוֹ'.
הָלַךָ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְרָאָה
תִינוֹק שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. אָמַר לוֹ:
בְּנִי, לֵךְ עִמִּי. וְהָלַךְ עִמּוֹ, וְהִלְבִּישׁ אוֹתוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ לְרַב
אֶחָד שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה, עַד שֶׁגָּדַל הַתִּינוֹק וְקָרָא.
וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר הַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעָשָׂה אוֹתוֹ
שֶׁיִּתְפַּלֵּל. עַד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, עַד שֶׁקָּרְאוּ
לוֹ רַבִּי.
אוֹתוֹ הָאִישׁ הַמֵּת שֶׁהוּא אֲבִי
הַיֶּלֶד, שֶׁהָיוּ דָנִים אוֹתוֹ, בָּא בַּחֲלוֹם לְחָכָם זֶה וְאָמַר לוֹ:
רַבִּי, כְּמוֹ שֶׁנִּחַמְתָּ אוֹתִי, יְנַחֵם אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשָׁעָה
שֶׁאָמַר בְּנִי הַהַפְטָרָה בַּקָּהָל, הִפְקִיעוּ אוֹתִי מִן הַדִּין. בְּשָׁעָה
שֶׁעָבַר לַתְּפִלָּה וְאָמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר הַדִּין מִכֹּל וָכֹל.
וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם, נָתְנוּ לִי חֵלֶק בְּגַן עֵדֶן, וְזֶהוּ הַחֵלֶק
שֶׁאוֹמְרִים חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק
בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהִכְנִיסוּ אוֹתִי עִם הַצַּדִּיקִים לַיְשִׁיבָה שֶׁלָּהֶם. וּבְשָׁעָה
שֶׁהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, וְקָרְאוּ לוֹ רַבִּי, עִטְּרוּ אוֹתִי בְּכֶתֶר שֶׁהַצַּדִּיקִים
מִתְעַטְּרִים בּוֹ, וְנָתְנוּ לִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מֵאוֹתוֹ תַעֲנוּג
שֶׁנֶּהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, צַדִּיקִים
יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְכָל
אִישׁ שֶׁנֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה.
וּבִשְׁבִילְךְ, רַבִּי, זָכִיתִי לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ,
שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךְ חֵלֶק יוֹתֵר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם
הַבָּא. וְאַשְׁרָיו מִי שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיַּשְׁאִיר בֵּן בָּעוֹלָם.
8.
ספר כלבו סימן קיד
ועל מה שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני
במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו
רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך
מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד
השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד
זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו
תנוח דעתך שהנחת דעתי, ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר
חדש גם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין
לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.
9.
שו"ת הריב"ש סימן
קטו
עוד כתבת ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי
שמת אביו כל שנת אבלו על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי. אותה ההגדה
ראיתיה באותה ארץ ואיני זוכרה, וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם
ונתיבותיה שלום.
תשובה ההגדה ההיא אינה בגמרא שלנו, ואולי
בספרי הרבות או בתנחומא. אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן
ז"ל וזה לשונו טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר"ם נ"ע
מצוה לומר קדיש על אביו ואמו. אבל אין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד,
ואעפ"י שעשתה צואה לומר קדיש בשבילה מ"מ כבוד האב קודם לכבוד האם. ותקנו
ז"ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש
עצים ונושאן על כתפו. אמר לו בני למה לך, אמר לו רבי כה משפטי כל הימי' להביא באש
של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו ואין מי שיוכל להצילך מן הצער, אמר לו אין מי
שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי
כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר
אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועל זה
פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא. ויש
מתפללין בכל מוצאי שבת תפלת ערבית, לפי שבאות' שעה חוזרין הפושעים לגיהנם ששבתו
בשבת ואפשר שיגן עליהן זכות אותה תפלה וכן יהי רצון. עד כאן בספר הנזכר.
פסיקת ההלכה בספרי
האחרונים
10.
רמ"א, יורה דעה הלכות
אבילות סימן שעו סעיף ד
ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל
בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי, ובחיי בשם מסכת כלה, וב"י בשם הזוהר,
ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא); על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא
י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן
שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם.
11.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת
ויחי סעיף יב
כפי דברי רבינו האר"י ז"ל [שער הכוונות דרושי הקדיש
מדף יד ע"ג] קדיש
דקודם הודו וקודם יוצר ושל אחר העמידה קודם אשרי ושל קודם תפלה לדוד ושל קודם פטום
הקטורת, כל חמשה אלו חובה הם ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו, אלא צריך גדול להוציא
הציבור י"ח[2]. וקדיש שקודם עלינו
לשבח שאומרים אחר תנא דבי אליהו זה נקרא קדיש יתום שחז"ל תקנו זה לאומרו
היתומים, ואינו מכלל חמשה קדישים הנז' שנתקנו לצורך העולמות, אלא זה הקדיש הוא
בעולם העשיה שיש בו תועלת לנפטר אם יאמר אותו בנו תוך י"ב חודש וגם בכל יום
יארצייט, ויש בו ב' תועליות, הא' להצילו מדין גיהנם והב' להכניסו לגן עדן ולהעלותו
ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו היתומים תוך י"ב חודש וגם ביום יארצייט בכל
שנה ושנה, וכך היה נוהג רבינו האר"י זיע"א לומר קדיש בתרא זה בכל
שנה שנפטר בו אביו בין בשחרית בין בערבית וכנז' בס' הכונות ע"ש.
ומצאתי כתוב בספר כתר מלכות כ"י טוב
שיאמר היתום בלחש הן בתוך י"ב חודש הן ביום יארצייט בכל שנה קודם קדיש זה
פסוקים מאלפ"א בית"א המתחילים באותיות שם אביו או אמו שאומר קדיש זה
בעדם, וכנגד כל אות משמותם יאמר פסוק אחד דוקא בלחש, וערב לי טעמו, וכן ראוי
לעשות, דמסתברא מלתא, ואין בזה הפסד.
12.
שו"ת רב פעלים חלק ב -
אורח חיים סימן יד
ודע דאע"ג דקדיש זה אינו קדיש שתקנו
חז"ל ליתומים בעבור תועלת המת, כי זה שתקנו חז"ל הוא קדיש שקודם עלינו
לשבח, וכמ"ש בשער הכונות, מכל מקום נהגו בכל קהילות ישראל דאומרים היתומים
כל קדישים שהם חובת ציבור להוציא הציבור ידי חובה, שבזה יהיה נחת רוח ותועלת לנפש
הנפטר, על אשר היתום אומר קדיש להוציא הציבור י"ח, ומצוה זו שהיתום עושה
באמירת קדיש להוציא את הצבור י"ח, תגין על נפש הנפטר ויגיע לו תועלת גדולה,
ומטעם זה משתדלים היתומים להתפלל תוך י"ב חודש במקום ש"ץ, היכא דאפשר,
מפני דמצוה זו שהם עושים להוציא הצבור י"ח תגין ותועיל לנפטר, וכמ"ש הרב
חס"ל דף ל"ג, מצוה להניח לאבל תוך י"ב חודש, או למי שיש לו
ייארצייט להתפלל, שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גהינם, עכ"ל.
13.
כף החיים סימן נה ס"ק כ
ופה עיר קדשינו ירושלים ת"ו יש נוהגים
לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה ושאר כל הקדישים אומרם החזן לבדו
ונ"ל הטעם שנהגו לומר גם ב' קדישים אלו מפני שהם בחי' עליית עולם העשייה שהיא
בחי' נפש בעולם היצירה ואפשר שתועיל ג"כ לנפש הנפטר:
14. עוד
יוסף חי פרשת ויחי אות ו
ואם תשאל, כיון שקבעו חכמים קדיש בתרא זה
בשלוש תפילות לתועלת הנפטר, למה אומר הבן קדישים שנתקנו בתפילות לצורך העולמות?
הנה דבר זה הוא מובן לכל משכיל, והינו, כי מאחר שבקדישים אלו שהם לצורך התפילות
נכנעים הקליפות, שאין יכולין לעלות בעלית העולמות, על כן, אף על פי שקדישים אלו הם
של הציבור – טוב שיהיה היתום הוא שליח ציבור בקדישים אלו לעשות הכנעה לקליפות בהם,
וזכות הציבור מסייע אותו לעשות פועל בקדישים אלו להכניע הקליפות, על כן ממילא יהיה
לו מזה סיוע גם לענין "קדיש יתמא" שאומר בעבור אביו, שיתגבר בו להכניע
הקליפות שלא יקטרגו בעלית הנשמה של אביו ממדרגה למדרגה, או גם כן, אם נידון אביו
בגהנם, יהיה לו תועלת בפועל היוצא מן אמירת הקדיש הזה בענין זה לסלקו ממדרגה
למדרגה להקל מעליו דין גהנם.
15.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת
ויחי סעיף יד
כתב הגאון חיד"א בשיו"ב סי'
שע"ו סק"ח, לפי מ"ש רבנו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל
ג"כ להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י"ב חודש, אלא מפני ההמון יפחית
שבוע אחרון, כמ"ש הרב כנה"ג סי' ת"ג, דכיון דחשו שלא יאמרו משפט
רשעים בגיהנם י"ב חודש, כל שמחסר מן י"ב חודש סגי עכ"ל. ופה עירינו
בגדאד נהגו בכך, ובסיום י"א חודש עושים לימוד יותר והולכים על הקבר וקורין
יום זה "שנה החסרה", ופוסקין אחר זה שבוע אחד בתחלת חודש הי"ב.
והגם דהרב ז"ל כתב דפוסקין בשבוע אחרון של חודש י"א, לא אכפת, שזה הכל
שוה, וכל זה הוא לפסוק מן הקדישים שאומרים היתומים הן קדיש בתרא הנז' הן שאר
קדישים שמנהג פה עירינו שיאמרו אותם היתומים, אבל קדיש שאחר הלימוד שאומר כל אדם
גם הם יאמרו.
16.
שו"ת רב פעלים חלק ג -
יורה דעה סימן לב
ומ"ש רבינו חיד"א ז"ל שיפחות
שבוע אחרון מוכרח לפרש כונתו שבוע אחרון של י"א חודש ואין לפרש כונתו על חודש
של הי"ב, דהא ודאי סוף הי"ב יותר ראוי ונכון לעשות דבר לתועלת הנפטר כדי
להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה, על כן כונתו לומר בשבוע האחרון של
י"א חודש, אך המנהג פה עירינו להפסיק שלא לומר קדיש רק בשבוע ראשון של
י"ב חודש וסוף י"א חודש קורין אותו שנת החסירה ומחלקים בו מאכל ומעות
למנוחת הנפטר כאלו היום נגמר תיקונו ומשפטו ואינו לרשעים שנידונין י"ב חודש
שלמים... ומנהג
עירינו הוא יותר נכון לעשות לימוד יותר בסוף י"א חודש להראות שנשלמה שנתו
ואינו בכלל רשעים דבעו י"ב והם מחסרים אמירת הקדישים בשבוע ראשון של חודש
י"ב וזה עדיף טפי.
17.
בן איש חי שנה שניה פרשת
תולדות אות כא
אבל בתוך י"ב חודש על אב ואם, תועיל
עליית הבן למפטיר יותר טוב מעליית המשלים, וכל שכן אם הוא מפטיר בקרבנות המוספים, וכל
שכן אם הוא מפטיר דזכור ופרה, דיש אומרים שהם דאורייתא.
18.
מאמר מרדכי הל' שבת חלק ב פרק
לא סעי' נו-נז
נו. עליית קרובו של נפטר ל"מפטיר"
מועילה לנשמת הנפטר עד למאוד, ומועילה עליית "מפטיר" יותר מעליית
"משלים".
נז. למנהג הספרדים – עולים בשנה הראשונה
לפטירת קרוב משפחה ל"מפטיר" דווקא, ובשאר השנים עולים בין ל"מפטיר
בין ל"משלים". למנהג האשכנזים – עולים בכל השנים ל"מפטיר".
19.
שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן
ס
[ויש לציין מה שכתב הגאון רבי יוסף יוזפא בספר
יוסף אומץ (עמוד שלא) שתיקון אמירת קדיש וברכו בלבד, זהו רק לעמי הארץ, אבל לימוד
תורה מועיל שבעתיים מכל התפלה והקדישים. ואם הבן מחדש חידושי תורה אין ערך גדול
יותר מהכבוד שזוכה אביו בישיבה של מעלה. ולכן כל אבל על אב ואם ירבה כל מה שאפשר בלימוד
התורה. ע"ש. וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (בצוואה שבסוף הספר),
ובשו"ת בית רידב"ז (בצוואה שבסוף הספר). ואכמ"ל].
אמירת "קדיש" לאחר שנת האבל
20. פלא
יועץ – ערך "כיבוד אב ואם"
ועקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו וכל אשר
בכחו למעבד לה ניח נפשא יעשה מדי יום יום לא ישכח, לא כמו רבים מעמי הארץ שאינם
זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום יאהרציי''ט מעט שאומרים קדיש ונותנים מעט צדקה
ולומדים מעט, אוי להם לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, שבזה שעושים
כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהא מוריד מה שעושים רבים מעמי הארץ, שאומרים
הקדיש במרוצה וכן ברכות ההפטרה, ושגיאות מי יבין, עד שברכותיהם לבטלה, וכן כשרוצים
להתפלל בצבור עד שחוששני שבמקום ''ענג'' לאביהם גורמים ''נגע'' חס ושלום.
והנה כי כן ראוי לבן יכבד אב שיהא מכיר את
מקומו ולא יסמך על עצמו לומר קדישים והפטרות ותפלות עד שילך אצל חכם תחלה ויבדקנו,
ואם לאו בר הכי הוא, יותר טוב שישכר איזה תלמיד חכם שילמד ויאמר קדישים ויתפלל
עבור מנוחת אביו ואמו. ולא יעשה כן בשנים עשר חדש ויום שנים עשר חדש ואחר כך
ינוח ויעמד לגורלו, ולמחש בעי, ומה גם שאמירת קדישים אינו כדי להציל מענש בלבד,
אלא גם כן גורם עלוי לנפש המת. הנה כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו תהא דיוקנו של
אביו חקוקה בפניו וידמה כאלו צועק מרה מתוך אש להבה ואומר, בני ידידי, חנוני
חנוני, הצילו מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא) ואף אם חושב שאביו צדיק גמור
ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאלו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו,
ולכן לא יגרע אפלו יום אחד כל ימי חייו מלומר קדיש ולתן צדקה עבור נפש הוריו.
ומה טוב שיהא שגור בפיו לומר מדי יום יום:
"יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי
אבותינו שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה הטוב אשר אני עושה בין במחשבה בין בדבור בין
במעשה ויהיה הכל לזכות ולמנוחת ולעלוי נפש רוח ונשמה של אבי ואמי וחמי וחמותי
וכו'. יהי רצון שתהא נפשו צרורה בצרור החיים". ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש
הוריו.
21.
חסד לאלפים סימן נו
והנה מכלל תועלת הקדיש שמועיל הרבה לעילוי
נפש הוריו, אשר מטעם זה כתבו משם האר"י ז"ל שראוי לומר קדיש אף בשבת
ויום טוב ואף לאחר שנים עשר חודש, שאין תועלת הקדיש להציל נפש המת מגיהנם לבד, אלא
אף גם זאת גורם לו לעלות במעלות אל המנוחה ואל הנחלה. הנה כי כן ראוי לאיש הירא
ורך הלבב לצוות את בניו שישתדלו לומר איזה קדיש בכל יום תמיד כל הימים, כי מי זה
ערב אל לבו שלא יהא נידון לאחר שנים עשר חודש, בפרט בדור יתום כזה, ונהי שאמרו
חז"ל (עדיות פ"ב משנה י) "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש",
כבר גילו למהרח"ו ז"ל (עי' שער הגלגולים הקדמה כב) שזהו לאחר שסובל כמה
שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגיהנם. וגם שהשנים עשר חודש הוא משפט קשה ואחר כך הוא
יותר קל. ועל כן למיחש בעי. ומה גם לפי דברי האר"י ז"ל הנאמרים באמת
שמועיל נמי לעילוי נפש הוריו גבוה מעל גבוה.
22. עוד
יוסף חי פרשת ויחי אות ו
ודע כי מה שתקנו לומר קדיש בתרא זה בתורת
חובה לאומרו היתום ביום יאר צייט דוקא ולא תקנו לאומרו היתום בכל ימות השנה בכל
ימי חייו, היינו מפני כי ביום יאר צייט מוכרח וברור הדבר שיש לנפש עליה ממדרגה
למדרגה, ועל כן הוא צריך ביום זה לעשות הכנעה לקליפות והחיצונים, אבל בשאר ימות
השנה אינו מוכרח שיהיה עליה לנפש בכל יום אלא אפשר פעם אחת בשבוע או ב' פעמים
בחודש או פעם אחת ברגל או פעם אחת בשנה, מה שאין כן יום יאר צייט שהוא יום הפטירה
מוכרח וברור שיהיה לו עליה ולכן אותו היום נקבע אמירת הקדיש חובה על היתום.
23. שו"ת
הרב הראשי תשמ"ט-תשמ"ט סימן רכ
שאלה: לרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב
הגאון מרדכי אליהו שליט"א...בבית הכנסת בו אני מתפלל, נוהגים כל היתומים לומר
קדיש על ישראל לאחר תפילת ערבית ומוסף של שבת וכן במוצאי שבת. היתומים קוראים את
הקדיש אף לאחר שנת האבל. ברצוני לשאול את כבודו - האם מותר לי בכל שבת ושבת לקרוא
אתם את הקדיש אף לאחר שנת האבל?
בברכת מועדים לשמחה, מ. א. - טבריה
תשובה: ...אפשר בהחלט לומר קדיש עם שאר
היתומים אף לאחר שנת האבל. ויש שנהגו אחר שנת האבל לומר קדיש לפחות פעם אחת ביום.
כמובן שאין הדבר הכרחי, ובודאי לא חובה, ואין בזה נפקא מינא לגבי יום חול או שבת...
כשאין יתום – מי יאמר קדיש?
24. ספר
אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן נ[3]
מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס, לאחר
שיאמרו הצבור "אין כאלהינו" עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי
שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו
מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר' עקיבה.
25.
ספר תשב"ץ קטן סימן תכה
ומתענה בכל שנה יום שמת בו אביו ואמו. ואומר
קדיש לאמו בחיי אביו. אבל מהר"ם ז"ל אומר שאין אומרים קדיש לאם בחיי
אביו אף על פי שאמו עשאה לו צואה לומר לה קדיש אם אביו מקפיד כי כבוד האב קודם
לכבוד האם. [ומיהו נהגו העולם לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב. ע"כ]:
26. שו"ת
מהרי"ל סימן סד
ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש
יתום, חלילה וחס, אלא לעולם [אחר] הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב
המיימוני בהדיא אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי,
ומ"מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישי' דתפלה דבמה מדליקין וכל הני
גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן
שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח
למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא"ז, מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע
להם כמו שכתוב בתשב"ץ ושלום הקטון הלוי.
27. רמ"א
או"ח קלב סעיף ב
ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין
יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול
לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי'
ס"ד);
28. בן
איש חי שנה ראשונה פרשת ויגש אות טז
טז. פה עירנו יע"א מנהגם לומר כל
הקדישים שבתפילה וגם קדיש ברכו שאחר ישתבח, האנשים שאומרים קדיש בעד המתים שלהם,
וכמה צער יש בזה על קלקולים המתהוים מד"ז כי יש בהם בורים ועמי ארצות הרבה
אשר אין מבינים להוציא י"ח את הציבור, ועוד ממהרים הרבה בקריאת הקדיש ומדלגים
תיבות ממש, מה אענה ומה אומר על קלקולים המתהוים מד"ז שלא נתנו להכתב,
ותהילות לאל קודם כמה שנים עשיתי מנהג חדש פה עירנו שבשבת ויו"ט אומר החזן את
קדיש ברכו, כי מקדמת דנא המנהג היה לומר החזן את קדיש זה רק בר"ה
וביוה"כ, ותהילות לאל נתיישב המנהג הזה בשבתות וימים טובים, ואף על פי
שהקהל היה קשה עליהם הדבר הזה בלבבם, כי חושבים באמירתם הקדיש הזה מחיים את המתים,
עכ"ז שתקו וקבלו את הדבר הזה בעזה"י והוייא הצלה פורתא, אבל בקדיש ברכו
שבחול לא שיניתי כלום ונשארו עד עתה אומרים זה הקדיש אותם שאומרים הקדישים על
המתים שלהם בתוך שנתם ושבוע יארצייט.
29. שו"ת
משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב
סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום - לכל
הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים
באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם
מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל
העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי,
ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו.
מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה
היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה
להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים
הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא
בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ"ס הקולות יתערבו זה בזה, זה
מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן,
ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר
הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה
לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות
ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי
אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם
אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב ואפי' מי שיש לו
או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא
לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם
אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון
דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא
דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על
זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו
מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין
סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים.
ברם זכור אותו האיש לטובה הרה"ג
עט"ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש"ץ לקרוא את ההפטרה
ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות
ש"ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה
השנה שנהייתי לבר מצוה).
30. שו"ת
יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן כו
(ד) וראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל
(חאו"ח סי' ב ס"ג), שהביא מ"ש הריב"ש (סי' קטו) שאין לומר
קדיש על אמו כשאביו מקפיד. וכ"כ הרמ"א באו"ח (סי' קלב) שאפי' מי
שיש לו אב ואם יכול לו' קדיש יתום אם אינם מקפידים, ומשמע דבמקפידים לא. וכ'
ע"ז, אבל ברור הוא לע"ד דה"ד בקדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אף
שאינם שלוחי צבור. אבל ש"צ שנזדמן לפניו לומר קדיש, או שקרא דבר שאומרים עליו
קדיש, אסור להמנע מאמירת הקדיש משום קפידת האב, ואסור לו לאב להקפיד ע"ז.
וחלילה להסכים לדעות אלה שהופכים את התפלה והשבח להקב"ה למין סגולה להעלות
מתים ממדרגתם ולהמית את החיים. עכת"ד.
ויש להעיר ע"ז ממ"ש המשנ"ב
(סי' קלב ס"ק יא), דבקדיש יתום דוקא כשהוא משער שלא יקפידו הוריו ע"ז
יכול לאמרו, אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל פן יקפידו
ע"ז. ע"כ. ומוכח דבמקפידים להדיא אין לו לעבור על דבריהם. ומ"ש
בשו"ת אבן השוהם (סי' כ), שאע"פ שמי שיש לו אב ואם אינו אומר קדיש יתום,
מ"מ יכול לומר קדיש דרבנן אחר הלימוד בחבורה, דהוי כקדיש שבתפלה שיכול לאמרו
גם מי שיש לו או"א, ושאני קדיש בתרא שתיקנוהו ליתומים מש"ה אינו אומר.
ע"ש. י"ל דהתם מיירי בסתם, דבקדיש יתום מסתמא מקפידים, אבל בשאר קדישים
מסתמא אין מקפידים. וכמ"ש המשנ"ב הנ"ל. אבל במקפידים להדיא גם בשאר
קדישים נראה שישמע לאביו ואמו. וכן מצאתי בשו"ת משיב דברים (סי' ריב) שפירש
כן ד' האבן השוהם הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא
בתרא (סי' רב"ע). ע"ש. וכן נ"ל עיקר לדינא שכל שאביו ואמו בחיים
ומקפידים עליו אף בקדיש דרבנן הויא קפידתם קפידא, הואיל ואין רגילות לאמרו כי אם
מי שאין לו הורים בחיים. ואף על פי שגדלה מאד מעלת אמירת הקדיש אחר אגדה.
וכמ"ש בסוטה (מט) דעלמא קאים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה /רבא/ דאגדתא.
(וכן הוא להעוסקים במשנה וגמרא בהלכתא וטעמא דעדיפא מאגדתא. וכמ"ש בשו"ת
בית יהודה עייאש (חאו"ח סי' לא). וע' במג"א (סי' נד סק"ג)
ובברכ"י (סי' נה סק"א). ע"ש.) מ"מ אם נמנע מאמירת הקדיש
מחמת איזה טעם שהוא אין כל עבירה בזה. שהרי מעשים בכל יום בישיבות הגדולות שאין
מדקדקים תמיד לומר קדיש כשמפסיקים מלימודם. ועוד שהרי אפשר לקיים מצוה חשובה זו
ע"י אחרים שאין להם הורים, או שהוריהם אינם מקפידים על כך. אבל זה שיודע
שהוריו מקפידים, עליו לכבד רצונם ולהשאר בשב ואל תעשה. וע"ע בשו"ת
גבעת פינחס (סי' ג). ע"ש. וכן ראיתי לרבים וגדולים בתורה שנמנעים לומר
קדיש שלאחר קריאת התורה כשהוריהם בחיים. ואף על פי שנוהגים אצלינו (הספרדים)
שהעולה עליית משלים אומר קדיש, (ולא כמנהג אשכנז שהש"צ אומרו), הם נמנעים מזה
והש"צ אומר קדיש במקומם. ואם גם להש"צ יש הורים בחיים עומד איש אחד מן
הקהל ואומר קדיש. ונלע"ד שיש להם ע"מ שיסמוכו. והרי הוא כמבואר. וע'
בשו"ת אגודת אזוב מדברי (חאו"ח סי' ז) דמדינא אין הקדיש שאחר קריאת
התורה שייך לא להש"צ ולא להקורא כי אם להאבלים. ע"ש. וע' בשו"ת
קרית חנה דוד ח"ב (חיו"ד סי' לג). ודו"ק.
31.
ירחון "יתד המאיר"
טבת תשע"ג, גליון מס' 131 – סימן תקסט, תשובה מכתב יד של הגר"ע יוסף
לכבוד מרן רשכבה"ג רבינו עובדיה יוסף
שליט"א..בענין קדיש על ישראל שלפני "הודו" וקדיש "יהא
שלמא" שלפני "קוה", האם רק היתום יכול לאומרו או שבגוונא שאין יתום
צריך החזן לאומרו אף שלא קיבל רשות מהוריו מאחר דקדישים אלו הם חלק מתיקוני התפילה
והעולמות? והנה מנהג העולם כיום שאם אין יתום שיאמר קדיש "יהא שלמא"
שלפני "קוה", או "על ישראל" שלפני "הודו" ולפני
"עלינו" - מדלגים עליהם הקהל. אלא שבבא"ח (ויחי, יב) ובכה"ח
(סימן נה סוק ס"ק כ) כתבו דיש חלוק בין הקדישים הנ"ל ודוקא קדיש שלפני
עלינו אינו חלק מתיקון העולמות [ומשמע שאם אין יתום א"צ הש"צ לאומרו]
אבל קדיש שלפני "הודו" ולפני "קוה" יש לו להש"ץ לאומרם
בכל גוונא. האם אכן כך יש להורות לרבים הלכה למעשה?
תשובה הגר"ע יוסף: צריך החזן לומר כל
הקדישים, שכולם הם מתקנת התפילה, ואין לדלג עליהם בשום אופן.
יארצייט – מהו?
32. שו"ת
רב פעלים חלק ד - סוד ישרים סימן טז
שאלה...ילמדנו מה משמעות יאר-צייט שקורין
ליום הפטירה ושכרו כפול מן השמים.
ועל שאלה הב' ששאלת לבאר לך משמעות יאר-צייט
שקורין ליום הפטירה דע כי מתחלה הייתי חושב כי אותיות אלו הם ראשי תיבות ועשיתי
להם נוטריקון אך אחר כך ראיתי להגאון מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים שהוא ספר
קדמון קצת שכתב שם (בפרק כז) וז"ל ובעל לויה לדרך
בדף כ"ב כתב יערב נא שיחי עליך מה העירוני רעיוני לתרץ על חכמי ישראל שמרננים
על המנהג שיש בארצותינו לומר קדיש ביום שמת בו אב ואם שקורין בלשון אשכנז יאר-צייט
מידי שנה בשנה וכו' ע"ש נמצא תיבות אלו של יאר-צייט הם בלשון אשכנז אשר
משמעותם על יום הפטירה ועי' בלבוש (סי' קל"ג ס"א) שכתב וז"ל ואם אירע
לאדם באותו השבת יום מיתת אב או אם שקורין יאר-צייט וכו' עיין שם.
33.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת
ויחי סעיף יד
ודע כי משמעות יארצייט הוא יום הפטירה בלשון
אשכנז, וגם הספרדים הורגלו לקרוא אותו בשם זה בספריהם, ואין בזה ראשי תיבות או רמז
אחר כמו שחושבין העולם.
34. שו"ת
רב פעלים חלק ד - סוד ישרים סימן יז
שאלה מעיר רנגון יע"א אחד יש לו עשרים
שנה משנפטר אם הבן צריך לעשות לו יארצייט [יום
זכרון]
כנהוג בקדיש וצדקה והדלקת נר ולימוד למנוחתו. או אם די לו מה שעשה לו עד עשרים
שנה.
תשובה יום יאר-צייט אין לו גבול בשנים ואפילו
אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו צריך לעשות כל ימי חייו יום יאר-צייט למנוחת
אביו או אמו כנהוג בענין קדיש ונר וצדקה ולימוד כפי יכלתו מפני כי נפש האדם אף על
פי שנפטרה מהעולם הזה וניצולה מכל עונש ונכנסה לגן עדן אינה קונה שלימות העליות
שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע
לכל המעלות שלה הראויות אליה ועולה במשך השנים עליה אחר עליה עד שתגיע לתכלית
המעלה הראויה לה. וכבר מצינו שהעיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו
האר"י ז"ל שהיה עושה יום יאר-צייט לאביו לומר קדיש בשביל עילוי לאביו
אעפ"י שבאותו זמן שראהו מוהרח"ו ז"ל היה יותר משלשים שנה משנפטר
אביו כי אביו נפטר בהיותו קטן וכנז' בעמק המלך, וידוע כי אביו של רבינו האר"י
ז"ל היה צדיק וחסיד גדול ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ועם כל זה כל ימיו
של רבינו האר"י ז"ל היה נוהג כמנהג של יום יאר-צייט בשביל אביו והיינו
טעמא בשביל העילוי שיתעלה מדרגה למדרגה נמצא אין גבול לזה אלא כל ימיו של הבן צריך
לנהוג ביום יאר-צייט למנוחת אביו.
וגם דע כי מלבד העילוי שיהיה לנפש האדם אחר
שנכנס לגן עדן בהדרגות מדרגה אחר מדרגה הנה עוד יהיה לנפשו דין ומשפט בכל פעם
שתעלה מדרגה למדרגה וכמ"ש רבינו מוהרח"ו ז"ל בס' הכוונות (דף עד
ע"ד) ... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפילו
אחר מאה שנים ויותר.
35.
עוד יוסף חי פרשת ויחי אות ו
ודע כי מה שתקנו לומר קדיש בתרא זה בתורת
חובה לאומרו היתום ביום יאר צייט דוקא ולא תקנו לאומרו היתום בכל ימות השנה בכל
ימי חייו, היינו מפני כי ביום יאר צייט מוכרח וברור הדבר שיש לנפש עליה ממדרגה
למדרגה, ועל כן הוא צריך ביום זה לעשות הכנעה לקליפות והחיצונים, אבל בשאר ימות
השנה אינו מוכרח שיהיה עליה לנפש בכל יום אלא אפשר פעם אחת בשבוע או ב' פעמים
בחודש או פעם אחת ברגל או פעם אחת בשנה, מה שאין כן יום יאר צייט שהוא יום הפטירה
מוכרח וברור שיהיה לו עליה ולכן אותו היום נקבע אמירת הקדיש חובה על היתום.
קדיש ביום האזכרה
או כבר משבת שלפני?
36. בן
איש חי שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף יד
גם יש מנהג פה עירינו שאם חל יום יארצייט
באמצע השבוע מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של
שבת עד סוף מנחה של יום יארצייט. ואם חל יום יארצייט ביום שבת, מתחילין מערבית של
שבת הקודם ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה שהוא יום יארצייט. ומנהג זה הובא
בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב. אבל מספר הכונות נראה להדיא שלא היה רבינו
האר"י ז"ל אומר קדיש על אביו אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום.
37.
שלמי צבור, שלמי יחיד סימן ז,
דף קץ ע"ב
ואנכי הצעיר קבלתי לומר קדיש בשבת שלפני
השבוע שחל להיות יום מיתת אביו ואמו בה, לפי שעיקר העליה של הנשמות העולות מדריגה
אחר מדריגה הוא בשבת שלפניהן כמו שאמרו בזוהר.
38. שלמי
ציבור, חלבי השלמים סעיף לב, דף י ע"ב
ואני שמעתי מהרב המקובל האלהי כמה"ר
יעקב ווילנא ז"ל דכשיהיה יום שמת בו אביו ואמו באיזה יום מימי השבוע צריך
לומר קדיש בשבת הקודם על פי אלה הדברים שכתב הרב ז"ל שהקדיש הוא תועלת
להעלותו בגן עדן עצמו ממדרגה למדריגה ובשבת הוא עליית הנשמות.
39. שו"ת
רב פעלים חלק ג - יורה דעה סימן לב
ואשר שאלת על מנהג מי שיש לו יא"ר
ציי"ט שיתחיל לומר קדיש מיום שבת אם יש למנהג זה גילוי בפוסקים, תשובה. מנהג
זה הביאו בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב ...ומזה נהגו העולם לעשות כן, אך ודאי
אין למנהג זה טעם חזק ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל, יען כי רבינו
מהרח"ו ז"ל העיד שרבינו האר"י ז"ל היה אומר קדיש בתרא בכל שנה
ביום שנפטר בו אביו ונמצא לא היה אומר קדיש אלא רק ביום יאר צייט ממש בלבד אך כיון
דנהגו העולם על פי דבריו של הרב שלמי ציבור להתחיל בקדיש מן יום שבת - ראוי לעשות
כן אפילו מי שהוא מקובל ומתנהג ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל בכל
ענייניו כי איכא בזה כבוד לאביו ואמו משום מנהג העולם.
ועל ששאלת אם חל יום יאר צייט בשבת, דע כי
מנהג עירינו בגדא'ד אם חל יום יאר צייט בשבת מתחילין לומר קדיש מיום שבת שקדם לשבת
זה, ונמצאו אומרים הקדישים בשתי שבתות ובימות החול שביניהם, וההתחלה היא מן קדיש
ברכו של ערבית דשבת וזה פשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.
[1]
ועיין מחזור ויטרי (סימן קמד) גירסה דומה עם שינויים.
[2]
ועיין גם בשו"ת רב פעלים (חלק ב - אורח חיים סימן יד):
"...התיקון שנעשה בעבור הצלה זו של העליה ע"י הקדיש הוא לצורך כל הציבור
המתפללין, ולכן האומר קדיש צריך לכוין שהוא מוציא את הציבור י"ח באמירת
הקדיש, דחשיב כאלו כולם אמרו הקדיש, ונמצא האומר קדיש הוא במקום ש"ץ המוציא
הציבור י"ח, ולכן אין סומכים בקדישים של חיוב על אמירת קטן..."
[3]
ועיין מחזור ויטרי (סימן קמד) גירסה דומה עם שינויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה