בס"ד בס"ד כ"ח מרחשון תשפ"ג
מנהג אבותינו בידינו
כשמות אשר קרא להן אביו - מדוע?
1.
בראשית, פרשת תולדות, פרק כו
(יב)
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים
וַיְבָרֲכֵהוּ ה': (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי
גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה
וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי
אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ
מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:
(יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי
אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם
וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט)
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם
חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ
הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא)
וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:
(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ
וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
2.
רשב"ם פרק כו פסוק יח
אשר
קרא להן אביו - כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן.
3.
ר' יוסף בכור שור פרק כו פסוק
יח
כשמות
אשר קרא להן אביו. כדי שיוודע שאילו בארות אביו ומירושתו, שאם היה משנה שמם יאמרו
לו אחרים הם, ולא של אביך היו.
4.
רמב"ן פרשת תולדות
(כ)
ויקרא שם הבאר עשק - יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא
כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא
להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של
יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה'. וקרא
הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה
מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא
אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי
יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי
קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל
ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר
וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה,
ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.
5.
אור חדש וצמח צדיק, דרוש
שביעי, עמ' קלט, הרב יצחק אלפייה
עוד
ראינו כתיב ביה ביצחק (פ' תולדות): 'וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי
אביו בימי אברהם אביו וגר ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להן אביו", על כן פה
הבן שואל: על מה כל החרדה הזאת לחפור אותם הבארות אשר חפר אברהם אביו, ואם תאמר
ליותר נקל לו? אדרבה ממה שסיים הפסוק 'אשר סתמום פלשתים וכו' זה מראה שיותר קשה
כהאי אומרז"ל 'עתיקא קשה מחדתא', ולמה לו כל הצער הזה ליצחק אבינו ע"ה,
והיה לו לחפור בארות חדשות, ואז לא תהיינה שום מריבה עם הרועים, ולמה עשה זאת? ולא
די זה, אלא אפילו שם חדש לא נתן להם ולא קרא להם שמות חדשות כי אם כשמות אשר קרא
להם אביו, ומאי נפקותא יצא לנו מזה?
אלא
להורות נתן לכללות עם ישראל ולכל יוצאי חלציו שעליהם תמיד להחזיק במנהג אבותיהם עד
עולם, שאם גם אנחנו בניהם ובני בניהם לא ידענו
טעם למנהג אבל עושהו הראשון ידע לו הטעם האמתי בעיקר, ואין לנו אלא ללכת באותו חק
לדורות עולם, כי בודאי אברהם אבינו ע"ה לא חפר את אותם הבארות כי אם על פי
הוראה לו מהשם ב"ה מן השמים הואיל וכל תהלוכותיו היו לו עם השם ב"ה ולא
זז מהם כל ימיו אשר חי, והוא הדין השמות אשר נתן להם הכל היה עפ"י ה' ברוך
הוא, לסיבה נודעת לו ולנו למכסה עתיק, ולזה בנו יחידו יצחק אבינו ע"ה עשה כמעשה
אבותיו ונהג כמוהו בכל עניניו, לא מבעיא בתורה במצות בחוקים ובמשפטים ובמסורות
ובמדותיו הטובים אלא אפילו במילי דעלמא שנראים לנו דלית בהו ממשא הלך בעקבותיו של
אביו אברהם אבינו ע"ה, ועשה כמעשהו ונהג בדברים ההם כמנהגי אבותיו, והכל
לסודותם של הדברים ההם, וממנו היתה ההעלמה, וכל זה עשה בחכמה גדולה להגיד בחזון
לכל זרע ישראל לבל יתחכם בביטול מנהג אבותינו הראשונים כי הראשונים ידעו בסודות כל
דבר ודבר ולמה כן נתקן ועל כן אין לנו לזוז מכל סיג ומנהג אשר קבלנו מדורותיהם של
ראשונים.
העברת המסורת – המשכיות
6.
משנה מסכת אבות פרק א משנה א
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים
וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים
בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
7.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז
עמוד ב
ואמר
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: פה
אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק - מלמד שגדולה שמושה
יותר מלמודה.
8.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פח
עמוד ב
תניא,
אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד
יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד
יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך
הדבר לשאול - שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - באין לזה
שסמוך לעירן. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו -
אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך
למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באין ללשכת הגזית,
ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין
בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין. רבו
המטמאים - טמאו, רבו המטהרין - טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן -
רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי
שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו - יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר
הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית.
9.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז
עמוד ב
משרבו
זחוחי הלב - רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו
מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
10.
רש"י מסכת סוטה דף מז
עמוד ב
זחוחי
הלב - שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם
וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם.
סיני ועוקר הרים – סיני עדיף
11.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד
עמוד א
אמר
רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחת
מפניו, מדרבה ורב יוסף. דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו
להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי
חטיא. אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין. מלך
רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא. כל הנך שני דמלך רבה, אפילו
אומנא לביתיה לא קרא.
12.
רש"י מסכת ברכות דף סד
עמוד א
הדוחק
את השעה - כגון אבשלום שבקש למלוך בחזקה. אצטריכא
להו שעתא - להיות אחד מהם ראש ישיבה, אצטריכא להו גרסינן, הוצרכו להם חכמים. סיני
- היו קורין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה. עוקר הרים - לרבה בר
נחמני, שהיה מחודד יותר בפלפול. למרי חטיא - למי שקבץ תבואה למכור, כלומר:
למי שקבץ שמועות. דאמרי ליה כלדאי - לרב יוסף. מלכת תרתין שנין -
אמר: אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו
שלא הפסיד שנותיו בכך. אומנא לביתיה לא קרא - לא נהג כל אותן השנים שום צד
שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו.
13. רי"ף מסכת שבת דף טו עמוד א
ועוד
דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה [בבא - בתרא
קי"ד ע"ב] בר משדה קנין ומחצה.
מסורת של ענווה
14. במדבר פרק יב פסוק ג
וְהָאִישׁ
מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס
15. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב
משמת
רבי - בטלה ענוה ויראת חטא.
16. הקדמת הרמב"ם למשנה
וכאשר
עבר הזמן אחריהם עד רבינו הקדוש ע"ה והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופתו, איש
שכלל בו ה' מן המדות הטובות והחסידות מה שזכהו בעיני אנשי דורו לקרותו רבינו
הקדוש, והיה שמו יהודה, והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו מימי משה ועד רבי
לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאות כמו
שאמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם,
עד שהיו החכמים ע"ה לומדין ביאור מלים שנסתפקו להם בלשון המקרא מפי עבדיו
ומשרתיו, וזה מן המפורסמות בתלמוד. והיה לו מהעושר וההון עד שאמרו עליו אהריריה
דרבי עתיר משבור מלכא. ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל
הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו, והוא בעצמו היה מן
המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון
אביו, מהלל אביו, משמעיה ואבטליון רבותיו, מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, מיהושע
בן פרחיה ונתאי הארבלי, מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, מאנטגנוס איש סוכו, משמעון
הצדיק, שקבל מעזרא, לפי שהוא היה משיירי כנסת הגדולה, ועזרא מברוך בן נריה רבו,
וברוך בן נריה מירמיה, וכך קבל ירמיה בלי ספק מן הנביאים שקדמוהו, נביא מפי נביא
עד הזקנים שקבלו מיהושע, ממשה.
מחלוקת צרת הבת – גאונות מול מסורת
הגמרא (יבמות טז ע"א) מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בעניין
צרת הבת, האם היא מותרת לייבום או לא (ישנה הלכה שעניינה אישה שנצרכת לייבום, ועמה
נופלת לייבום אישה נוספת של אותו בעל שמת, שהיא קרובת משפחה האסורה בנישואין עם
היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם. בגלל נוהג שהיה קיים בעבר, של נישואי
אחיינית לדוד, הייתה שכיחות גבוהה של דין זה כאשר בת נפלה לייבום לפני אביה, אחי
הבעל הנפטר, ועל כן הלכה זו מכונה גם בשם "צרת הבת"). בית הלל סברו
שאסורה, ובית שמאי סברו שמותרת. חכמינו מספרים על הוויכוח הגדול הזה, אולי הוויכוח
הגדול ביותר ביניהם, וכיצד הוא הוכרע.
17.
גופא:
בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם
גדול היה, ועיניו קמו מלבא לבית המדרש. (אמר: ומי ילך) +[מסורת הש"ס: אמרו מי
ילך]+ ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? רבי אלעזר בן עזריה.
ואחריו מי? ר"ע. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי
ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו. תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב.
א"ל: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: מי הוא? רבי אלעזר בן עזריה. אמר:
ויש לו בן לעזריה חבירנו? קרא עליו המקרא הזה: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק
נעזב וזרעו מבקש לחם, תפסו והושיבו על מטה של זהב. א"ל: רבי, אמור לתלמידך
אחר וישב, א"ל: ומי הוא? עקיבא בן יוסף. א"ל: אתה הוא עקיבא בן יוסף,
ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב, בני, שב, כמותך ירבו בישראל. התחילו מסבבים
אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה: צרת הבת, מהו? אמר להן: מחלוקת בית
שמאי ובית הלל. הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כבית הלל. אמרו ליה, והלא משמך אמרו:
הלכה כבית שמאי! אמר להם: דוסא שמעתם, או בן הרכינס שמעתם? אמרו ליה: חיי רבי, סתם
שמענו. אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן הוא, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי,
והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת,
אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים: צרת
הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן
התרמודים. תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים. פגע בו
בר"ע, אקשי ליה ואוקמיה. אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד
סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי
צאן!
18.
רש"י מסכת יבמות דף טז
עמוד א
בימי
ר' דוסא הותרה - אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי
ב"ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן. שחכם גדול היה - וסבורים
חכמים שהוא התירה. קמו - עמדו מלראות. אמר לו - רבי יהושע לר' דוסא
אמור לתלמידך אחר וישב. דוסא - התירו שמעתם אומרים. או בן הרכינס -
בלא דוסא. סתם שמענו - בן הרכינס סתם ושמו לא הוזכר. בכור שטן הוא -
חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים. עמון ומואב -
ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א"י ועכשיו
בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית
כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא"י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט
שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני. ומקבלים גרים מן
הקרדויין כו' - ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן עובדי כוכבים
דאיכא רבנן דפסלי. פגע בו - יונתן בר"ע.
19.
תלמוד ירושלמי פסחים לט
ע"א, שבת פז ע"א
זו
הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות שבת ולא היו יודעין אם פסח
דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון
יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו אמרו לו
שמעת מימיך כשחל י"ד להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן וכי אין לנו
אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה [הסבירה
הגמרא את כוונתו בקרבנות תמידים ומוספים, שבכל שבת יש קרבן כזה שדוחה את השבת]. אמרו
לו כבר אמרנו שיש עמך תוחלת [חכמים מקבלים את דבריו
כיוון שהם מבינים שהוא משיב להם על-פי מה ששאלוהו בזכות היותו מי ששימש את שמעיה
ואבטליון, ותשובתו היא דבריהם של שמעיה ואבטליון].
[בהמשך
דבריו של הלל הזקן עולה חשש לפני חכמים שהוא אומר את דבריו על-פי חכמתו].
התחיל דרוש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה...[התאכזבו
חכמים ואמרו לו כי כל דבריו ניתנים לדחייה ואמרו בלשון תימה:]
כבר אמרנו: אם יש תוחלת מבבלי? [הם קוראים לו
"בבלי" כי הוא עלה מבבל, דוחים את דבריו ואומרים שלכל הוכחותיו יש תשובה
שסותרת אותן]...אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום – לא
קיבלו ממנו עד שאמר להן, יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן
עמדו ומינו אותו נשיא עליהן.
כיון
שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים, ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה? לא
על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצליכם. כיון שקינתרם
בדברים נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם?. [איך
יביאו סכינים בשבת, במקום שאין עירוב, לבית המקדש לשחוט את קרבן הפסח בערב פסח שחל
בשבת]. אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו
לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו.
גדי – היה קושרה בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהם עמהן. כיון שראה את המעשה
נזכר את הלכה אמר כך שמעתי משמעיה ואבטליון. ר' זעירה בשם רבי אלעזר: כל תורה
שאין לה בית אב אינו תורה.
20. תלמוד
בבלי מסכת שבת דף טו עמוד א
גופא,
אמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. שמאי אומר: מקב חלה, והלל אומר:
מקביים, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא, קב ומחצה חייב בחלה...ואידך,
הלל אומר: מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה. שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי
אומר: תשעה קבין, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים
משער האשפה שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים
את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם. ואידך, שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן, והלל
אומר: מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי
זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת
לעת.
זקן ממרא וחולק על רבו
21.
רמב"ם הלכות ממרים פרק ג
הלכה ח
וכיצד
דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו
בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל
פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן
לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו
כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום
ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו
ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה
ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה
כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו
ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול
שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו
וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה, וארבעה צריכין
הכרזה, זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה, שהרי בכולן נאמר ישמעו
וייראו.
22. שולחן
ערוך יורה סימן רמב
סעיף
ב - כל החולק על רבו, כחולק על השכינה.
וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על
השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה.
סעיף
ד - אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה...ואם הוא רחוק
מרבו י"ב מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב. אבל לקבוע עצמו
להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם, אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן
לו רשות...
23. לבוש
יורה דעה סימן רמב סעיף ד
...עיקר
טעם כל החומרות הללו הוא כדי שלא יעמוד כל אחד ויורה הוראות כפי רצונו שלא כתורה,
ותפוג חס ושלום התורה לכמה תורות עד שלא תהיה חס ושלום שום תורת אמת בישראל
ע"י התלמידים שאינם משמשים כל צרכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה