בס"ד כ"א מרחשון תשפ"ג
נפילת אפיים
מעלתה של נפילת אפיים
1.
במדבר, פרשת קורח, פרק טז,
כ-כב
(כ)
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה
הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם
וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל
הָעֵדָה תִּקְצֹף:
2.
רבינו בחיי שם[1]
(כב)
ויפלו על פניהם. להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה
יש בו שלש כוונות...
האחת
למורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים
מדרכי הענוה והבושת...והכל ליראת ה' יתברך, כענין שכתוב במשה: (שמות ג, ו)
"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים". והלשון הזה של נפילת אפים
הזכירוהו רז"ל גם בחיות הקדש, וכך דרשו רז"ל: חיות הקדש נופלות על פניהן
כדי שלא יציצו בפני השכינה...
השנית,
להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע,
וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו.
וכן אמרו רז"ל (תענית כד א) על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא
מטרא.
ודומה
לזה אמרו בבבא מציעא (נט ב) שלהי פרק הזהב: דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל
הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא,
והענין כדי שלא יצטער, ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה
ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו. והא למדת שלא היתה מתיראת הגברת הזאת שיענישנו בתפלתו
אלא מתוך נפילת אפים.
השלישית,
להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על
פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו
יודע דרכו ועניניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקדוש ברוך הוא מסכים על ידו,
וכענין שכתוב: (ירמיה י, כג) "כי לא לאדם דרכו", וכאלו הרגשותיו בטלות
ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון
הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין
חפצו תלוי בעצמו.
3.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף
נט עמוד א
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא
לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. זה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר
רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי
אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה
יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין
ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים
לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי -
כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם:
אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי
יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין
ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן
השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה:
שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי
רבים להטת. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא
שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל
טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? -
אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל
העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע
אמות. - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי
שחבירים בדילים ממך. - אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע.
זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש
אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו
עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר:
כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של
עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך,
שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו. - אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה
דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה.
ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא,
אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק
שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי
אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
4.
בן יהוידע בבא מציעא דף נט
ע"ב
וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא
בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ. כי היה דבר זה בשביל ענין רבי אליעזר בתנורו של
עכנאי שהקיפו אותו דברים כעכנא וטמאוהו ונרמז זה באותיות נַחְשׁוֹל שהוא
אותיות נָחָשׁ לוֹ והיה זה בהשגחה מן השמים להודיע צדקותו של רבי אליעזר
שהיה צדיק ולא עשו לו עונש זה אלא לתקון העולם למגדר מלתא וגם נודע לנו צדקת
החכמים שעשו כל זה לשם שמים דטענת רבן גמליאל נתקבלה בשמים ועמד הים מזעפו.
והא דלא שבקה דביתהו לרבי אליעזר למפל על אפיה
לא היתה צריכה לשומרו כל היום דלא היתה חוששת פן יעשה נפילת אפים בפרטות בשביל
להעניש את רבן גמליאל להדיה ורק היתה שומרתו בנפילת אפים דשחרית ודמנחה שלא יתכוין
להעניש מי שציער אותו ואז ממילא ילכד רבן גמליאל כי הוא הראש אף על פי שלא היה מתכוין
על רבן גמליאל בפירוש ולכן אמר לה מְנָא יָדַעְתְּ דנפילת אפים שלי תעשה רושם במי
שעשה לי צער אף על פי שאין אני מתכוין עליו בפירוש? ואמרה לו כָּךְ מְקֻבְּלַנִי
מִבֵּית אֲבִי־אַבָּא וכו'.
5.
כף החיים סימן קלא ס"ק לג
בסוד נפילת אפים זוכה למעלות רבות: א' נעשה בריה
חדשה כאלו כבר מת ונסתלק מן העולם. ב' נותנים לו עוז ותעצומות ללחום עם יצה"ר.
ג' תוספת השכל בתורה ובסודותיה. ד' תוספת דביקות בקונו ה' זוכה למסילה כדכתיב אשרי
אדם עוז לו בך מסילות בלבב. ו' השפעה לשכינה שאומרת תן לי כך בשביל פלוני בני. ז'
אין חטא בא על ידו ואם יזדמן לו באקראי יתיסר באקראי עד ימרק עונותיו. ח' אם זוכה
למות ולהסתלק במותו אומרים לו שלום בלי עיכוב ושאר צדיקים שלא כיוונו לזה מתעכבים
כל שבעה.
כיצד נופלים?
6.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד
עמוד ב
תנו רבנן: קידה - על אפים, שנאמר: ותקד בת - שבע
אפים ארץ, כריעה - על ברכים, שנאמר: מכרע על ברכיו, השתחואה - זו פשוט ידים
ורגלים, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. אמר רב חייא בריה דרב
הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי.
7.
רש"י מסכת ברכות דף לד
עמוד ב
דמצלו אצלויי - כשנופלין על פניהם אין פושטין
ידיהם ורגליהם, אלא מטין על צדיהן.
8.
רמב"ם הל' תפילה ונשיאת
כפים פ"ה הלכה יד
כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה
קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו
שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע
בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע,
9.
רמב"ם הל' תפילה ונשיאת
כפים פ"ט הלכה ה
ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה
מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט
בקול רם מיושב,
10.
שו"ע או"ח סימן קלא סעיף
א
אין
לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל. הגה: ויש אומרים דיש להטות על צד ימין, והעיקר להטות (ריב"ש סי' רי"ב /תי"ב/ וב"י בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית,
או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו (מנהגים). ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו
ויתחנן מעט מיושב, וכל מקום ומקום לפי מנהגו; ומנהג פשוט לומר: ואנחנו לא נדע כו'
וחצי קדיש אשרי למנצח (טור).
11.
משנה ברורה סימן קלא
(ג) כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה
בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים
ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים
לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם
ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:
(ד) על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה
מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם
היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:
(ה) על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל
השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי
וימינו תחבקני.
מנהג הספרדים בדורות האחרונים
12.
כף החיים פלאג'י סימן טז אות יד
ואני תמה על רבים מיראי ה' וחושבי שמו דאינן
עושין נפילת אפים כי אם אומרים המזמור בלבד ואינן נופלין על פניהם, וכן כמה מתופסי
התורה אינן נופלין, ולא טוב עושין כי אף על פי שיראים למסור בכונה לא בשביל זה
פטורים.
13.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי
תשא אות יג
אחר י"ג מידות יאמרו מעומד רחום וחנון
חטאנו לפניך רחם עלינו והושיענו, ואח"כ מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב,
ונקרא מזמור זה נפילת אפים, דעיקרו נתקן לאומרו בנפילת אפים שיפיל פניו על זרועו
השמאלי, וצריך להזהר שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית דיש סכנה ח"ו, אלא ישים
פניו על זרועו השמאלית ויכסה פניו בטלית, וצריך להזהר בנפילת אפים בין בשחרית בין
במנחה. וכתוב בספר הכונות כונות עמוקות בנפילת אפים שמוסר עצמו למיתה שמכוין
להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו'
וכו', והזוכה לעשות בנפילת אפים כתקנה שכרו גדול ואויביו נופלים לפניו, אך בעונותינו
הרבים אין אתנו יודע בדבר זה ואין בנו כח לכך:
והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א אין נוהגים
להשים פניהם על זרועם כלל, הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד
מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת, אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש, ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל
דברי זוהר הקדוש [ח"ג
דף קכא ע"א] שאמר: וי
ליה למאן דאמר אליך ה' נפשי אשא ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא
וכו' ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא יתי לגביה במילא כדיבא
דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכו' ע"ש.
מיהו גם למנהג עירנו צריך האדם להזהר לומר מזמור
זה בנחת ובלבבו יבין מה שמוציא בשפתיו.
וכתבתי לידידינו הרה"ג החסיד מהר"א
מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם
מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה,
ויש נותנים טעם לפי דכונות נפילת אפים ארוכות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט
בסידור שבידם, ויש אומרים דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום
הדין ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד
הנפש למקום הקלי' א"כ למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה
עכ"ד נר"ו. ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו
ולא יעשה שום שנוי כלל.
14. הגר"מ
מאזוז שליט"א| בהקדמתו לספר בן איש חי מהדורת תשס"ה בהוצאת מכון
"איש מצליח".
ולא עוד שאלא שרוב פסקיו של רבנו [הבן איש חי]
נתקבלו לאט לאו בג'רבא ומחוצה לה. למשל: המנהג לנפול על אפים באמירת לדוד אליך
נתבטל כמעט אצל כל יהודי ג'רבא וסביבותיה בהשפעת הבא"ח, רק מרן הגאון ר'
כלפון משה הכהן זצ"ל ובנו הרה"ג ר' שושן הכהן זצ"ל (לאחרונה רב
מושב איתן ונלב"ע בשנת ה'תשל"ו) נהגו עוד לנפול על פניהם ממש כפסק מרן,
וכן המנהג פשוט בתונס. אבל בג'רבא שהיו בדרך כלל יודעי ספר, חששו לדברי הבא"ח
בזה, ואמרו "לדוד אליך" בקריאה בלחש דוקא.
15.
מאמר מרדכי לימות החול פרק כב
סעיף לד
מעיקר הדין בנפילת אפיים היה צריך להניח את פניו
על זרועו השמאלית ולכסות פניו בטלית, ואם מכוון בה יהיה שכרו גדול, אך בזמננו שאיננו
יודעים לכוון יש חשש בדבר, ולכן נהגו העם שלא להוריד ראשיהם על זרועותיהם, בין
גדולים ובין קטנים, בין חכמים ובין פשוטים. וצריך לומר את המזמור לאט ובלחש ולכוון
לפשט המילים.
16.
שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן
ז
אולם כבר פשט המנהג בכל עדות המזרח שלא לעשות
נפילת אפים בפועל אלא רק אמירת המזמור ואבינו מלכנו בלי נפילת אפים, משום שעל פי
הזוהר (סוף פרשת במדבר) שהוא בבית יוסף (סוף סימן קלא), יש חשש נזק וסכנה למי
שנופל על פניו באמירת המזמור הנ"ל, ואינו מכוין בו כראוי, וכן כתב רב אחאי
הרה"ג רבי עמרם אבורביע בספר נתיבי עם (סימן קלא). וראה עוד בספר יפה ללב חלק
א' (סימן קלא סק"ב), ובשו"ת זבחי צדק חלק ג' (סימן ט'), ובשו"ת הוד
יוסף בקונט' טל אורות (עמוד קב אות ה). ובשאר אחרונים. ופוק חזי מאי עמא דבר.
נפילת אפיים במנחה
17.
רמב"ם הל' תפילה ונשיאת
כפים פ"ט הלכה ח
במנחה
אומר שליח ציבור אשרי יושבי ביתך וכו' תהלה לדוד וכו' קורא הוא והעם מיושב ועומד
שליח ציבור ואומר קדיש והם עומדים אחריו ועונין כדרכן ומתפללין כולם בלחש, ואחר כך
חוזר שליח ציבור ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית עד שישלים כל התפלה, ונופלים על
פניהם ומתחנן ומגביה ראשו הוא והם, ומתחנן מעט מיושב כדרך שעשה בשחרית ועומד ואומר
קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין למעשיהם.
18.
טור אורח חיים הלכות תפלת
המנחה סימן רלד
סדר תפלת המנחה בציבור אומר אשרי וקדיש ומתפללין
י"ח וש"צ מחזיר התפלה כדרך שעושין בשחרית ונופלים על פניהם ואומרים
ואנחנו לא נדע וכו'
19.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי
תשא סעיף יג
וצריך
להזהר בנפילת אפים בין בשחרית בין במנחה.
20. שו"ת
זבחי צדק החדשות סימן ט
שאלה:
מה טעם אין נופלים על פניהם במנחה?
תשובה:
אנחנו בבגדאד נוהגים שאין עושים נפילת אפים במנחה. והטעם כיון שצריך לזה כוונה
גדולה ואין אנחנו יכולים.
21.
ספר "נחלת אבות"
ששון, עמ' 107| מכתב בענין נוסח התפילה בבגדאד מאת
ח"ר עזרא דנגור זצ"ל[2]
כל
יום במנחה, אחר החזרה, היו אומרים וידוי ונפילת אפים. היום לאחר הוידוי אומרים
הטיבה ברצונך וכו' אז תחפוץ ויהי שם ה' מבורך וכו' מה אדיר שמך בכל הארץ וקדיש
תתקבל.
22. רבי יעקב חיים, בנו של הבן
איש חי זיע"א| שו"ת הוד יוסף, קונטריס
ט"ל אורות עמ' קב מהדורת אהבת שלום תשמ"ג[3]
ומה
ששאלת למה אין נופלין על פניהן במנחה.
ודאי
מן הדין צריך ליפול על פניו במנחה, ואין חילוק בין מנחה לשחרית אלא מן הדין צריך
ליפול על פניו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל הל' תפילה פרק ה הל' טו, ומקדם
קדמתה היו פה בגדאד יע"א היו נוהגים ליפול, אחר כך הציבור מעצמם ביטלו אותה
בתפילת מנחה ולא מיחו בידם החכמים. והטעם, לפי שהיא צריכה דעת צלול כמ"ש
בזוהר, ועכשיו שבמנחה מתפללים חבורות הרבה בכל בהכ"נ, אין להם לב צלול. ובבית
מדרש של בית זלכה גם עכשיו נהגו ליפול על פניהם, ותל"מ.
[1]
רבינו
בחיי בן אשר נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים המפורסמת אבן
חלווה (יש להבדיל אותו מרבנו בחיי בן יוסף
אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה).
היה תלמידו של
הרשב"א בברצלונה. עוד בחיי רבו בשנת ה"א נ"א (1291) החל לכתוב את
פירושו לתורה, שכונה לימים 'מדרש רבנו בחיי'. הפירוש מבוסס על פירוש הרמב"ן
על התורה, ויש בו גם הרבה דרושים והרחבות והסברים על פי הקבלה, והוא מהווה פירוש
שיש בו שילוב מיוחד של פשט ורמז ודרש וסוד. לחלק ממדרשי חז"ל וביאורי
הקדמונים שהוא מביא בפירושו אין לפנינו היום שום מקור אחר.
נוסף על הביאור
לתורה כתב את הספר 'כד הקמח', המכיל דרשות מוסריות על שישים מצוות הקשורות לאמונה
ולמידות, כמו בטחון בה' ואהבת ה', הידור בתפילה, אפסות הגאווה והחנופה, אהבת
הבריות, כיבוד אב ואם, שלום ותשובה, צדקה ומעשים טובים וכו'. רבנו בחיי נפטר
בסרגוסה שבספרד בשנת ק' (1340).
[2]
חכם
עזרא ששון דנגור נולד לאמו ולאביו ראובן בכ"ו אב תר"ח (1848) בבגדאד
שבעיראק. מד תורה בבית המדרש 'בית זלכה' אצל חכם עבדאללה סומך. בשנת תרס"ג
(1903) חכם עזרא ששון דנגור קיבל רישיון מהסולטן הטורקי להקמת בית דפוס בבגדאד.
בבית הדפוס נדפסו על ידי חכם עזרא ששון ובניו כמאה וארבעים ספרים, הראשון שבהם סידור
תפילה כמנהג יהודי בגדאד. בשנים תרפ"ג (1923) - תרפ"ח (1928) שימש כחכם
באשי, הרב הראשי של קהילת יהודי בגדאד, שתפקידו היה לפקח על העדה בענייני דת
ולתווך בין הקהילה לבין הרשויות. נפטר ביום י"ג טבת תר"ץ (1930) ונקבר
בבגדאד.
חיבוריו של חכם
עזרא ששון הם: 'אמרי קהלת' - ביאור ותרגום לערבית לספר קהלת; 'מנחה בלולה' -
דינים, מנהגים ופיוטים; ספר שאלות ותשובות; ספר דברי הימים של בגדאד; ביאור לתורה
ותרגומה לערבית; חידושים ומאמרים בענייני דרך ארץ; דרוש; 'עדי זהב' - פירושים
לתורה. חלק מחיבוריו עדיין בכתב יד ולא נדפסו.
[3] תשובה זו הודפסה מאוחר יותר גם בספר ידי חיים (מהדורת סאלם, שנת
תשנ"ח, שו"ת רבי יעקב חיים, סימן ה); ובספר הזכרון "קדוש
יעקב" על [מאת הרב משה שבת שליט"א] עמ' 63 עם הערות והארות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה