19/08/2021

שיעור לפרשת כי תצא - (על פי רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי)

 

בס"ד

פרשת כי תצא

(על פי רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי)

                                      מוקדש לעילוי נשמת הבחור הצעיר חי ז"ל בן ירדנה הי"ו

עצה למלחמה ביצר הרע

1.       דברים, פרשת כי תצא (פרק כא פס' י)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

2.       עוד יוסף חי דרשות פרשת כי תצא (עמ' 722 מהדורת סאלם תשע"א)

מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו אחד חוזה בכוכבים, ומגיד לו נסתרות ועתידות, והיה לו בו אמונה מאוד, ויעשרהו ויכבדהו. והנה, יום אחד נהפך לב המלך עמו, ועלה בדעתו להביאו לפניו להיכנס עמו בדברים ולהרגו, והעמיד המלך איש צבא מבחוץ, ואמר לו להסיר את ראש האיש החוזה הזה אחר שיורה לו הרמז באצבעו. וכאשר בא החוזה לפני המלך, אמר לו המלך: היש בידך לדעת גורלך אתה? ויאמר החוזה: יש ויש. אמר לו המלך: אם כן איפה, הגידה לי יום מותך. והחוזה נבהל מאד שהרגיש כי רעה חושב המלך לעשות לו עתה, ויתבונן החוזה לחשוב בלוחות משטר הכוכבים שיש לו, ועשה כן למראה עיני המלך, כאילו הוא רואה הדברים במשטר הכוכבים, ואחר איזה רגעים אמר למלך: הכוכבים גילו אזני כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי. וישתומם המלך על התשובה הזאת, ויאמר לו: ההגידו הכוכבים לך גם יום מותך? ויאמר החוזה: הכוכבים מגידים שמותי תלוי במותך, והוא ימות שלושה ימים בטרם ישכב אדוני המלך עם אבותיו. ואז דברי החוזה הפילו על המלך אימה ויתפחד לנגוע בו, אלא אדרבה שם עיניו על שמירתו מכאן ולהבא מאוד, כי האמין שדברים אלו הכוכבים הגידו באמת. עד כאן.

נמצא, זה החוזה ניצול ע"י שתלה מיתתו במיתת המלך, ואז על ידי זה נעשה המלך שומר אותו ועוזר בחיים שלו שיחיה בהם.

גדרות וסייג, נתינת צדקה

3.       דברים, פרשת כי תצא (פרק כב פס' ח)

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

4.       אדרת אליהו, פרשת כי תצא (עמ' 598 מהדורת סאלם תשע"ז)

יובן בס"ד לרמוז, שהגוף הוא כמו בית של הנשמה השוכנת בו, והעושה תשובה כראוי הוא נעשה בריה חדשה ממש. ולזה אמר "כי תבנה בית חדש" – רוצה לומר, שעשית תשובה שלימה ונעשית בריה חדשה, הנה איעצך על זאת עצה נכונה כדי שלא תשוב לסורך הרע, והעצה היעוצה היא ש"תעשה מעקה לגגך" – רוצה לומר שתעשה גדרים וסייגים חדשים יותר ממה שגדרו לך, שתקדש עצמך במותר לך, כדי שאם תשגה ותעבור מן השורה לא תכשל לעבור על עיקר הדין אשר אתה מחוייב בו, כי אם רק על הגדר והסייג שעשית...

ועוד אנכי מצוך, ש"לא תשים דמים" - הם המעות שלך, הנקראים "דמים" בלשון הש"ס [קידושין כח ע"א]. "בביתך" - והכוונה שלא תהיה מגמתך דוקא לכנוס ממון ולאצור אותם בביתך אלא צריך שתוציאם ותפזרם לצדקה לצורך עניים ואביונים ותרבה בצדקות פז"ר גדול וזהו "ולא תשים דמים בביתך" דייקא.

 ואל תחוש לחסרון ממונך שאתה מחסרו בעין במה שנותן לצדקה, כי הנה דע לך ונקוט כלל זה בידך, והוא: "כי יפול הנופל ממנו" והכוונה הוא לומר, אם הקב"ה קצב לך ריוח לכל השנה מאה מנה, הנה אם יודע השם יתברך שאתה תתן לצדקה חמשים מנה - אז יזמין לך ריוח מאה וחמשים מנה, ואם יודע שלא תתן צדקה - לא יתן לך כי אם מאה מנה דוקא, וחמשים יחסרו ממך. ונמצא שהחמשים מנה שנתת לצדקה, בלאו הכי הם חסרים ממך, ואם כן יותר טוב לך שתתן אותם לצדקה ותזכה בהם לעולם הבא, שאם אין אתה נותן אותם לצדקה לא יהיה לך כלום מהם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ואם כן אם נתת חמשים מנה לצדקה ונשאר בידך מאה מנה אל תחשוב לומר שאם לא הייתי נותן החמשים אלו לצדקה היה נשאר אצלי ריוח מאה וחמשים כי כן הוא שבודאי אלו החמשים היו חסרים ממך... וזהו שאמר "כי יפול הנופל ממנו" – רוצה לומר זה החסרון שנחסר ממונך בשביל שנתת לצדקה הנה זה מוכרח שיהיה חסר ממך, ואם לא חסרתו ע"י מצוה יהיה נחסר מאליו בלאו הכי, ואם כן יותר טוב שתתן אותו לצדקה.

5.       תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א

כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו, שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, שדור דבי קיסר נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו. אמרי ליה: מנא ידעת? אמר להו: חלמא חזאי לכו. א"ל: ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו?] אמר להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.

[תרגום: רבן יוחנן בן זכאי, חלם במוצאי יום הכפורים שנגזר על בני אחותו להפסיד באותה השנה שבע מאות דינרים. ריב"ז שכנע אותם בדברים כל אותה שנה ונטל מהם כסף לצדקה, כדי שהכסף שנגזר עליהם שיפסידו ילך לצדקה, וכך נטל מהם צדקה במשך כל השנה, עד שלשנה הבאה בערב ראש השנה נותרו מאותם שבע מאות דינרים רק שבעה עשר דינרים שאותם לא נתנו לצדקה. כשהגיע ערב יום כיפור, שלחו מבית הקיסר חיילים ותפסו מהם שבעה עשר דינרים. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי, אל תראו, כי לא יקחו ממכם יותר, אלא שבעה דינרים שלכם רצו ליטול, ואת אותם שבעה עשר דינרים כבר נטלו מכם, ושוב לא יטלו מכם עוד. אמרו לו: מהיכן אתה יודע? אמר להם: כן ראיתי בחלומי שתפסידו שבע מאות דינרים, וכיון שנתתם לצדקה שש מאות שמונים ושלש דינרים, ידעתי שלא נותר לכם להפסיד אלא שבעה עשר דינרים. אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו שכך חלמת כדי שניתן את כל הסכום לצדקה? אמר להם: דעתי הייתה שלא לומר לכם, כדי שבנתינתכם את הצדקה תעשו מצוה לשמה].

6.       ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד[1]

יב. רשב"י כד דמיך ליה בלילי ריש שתא חמא בחלמיה בני אחתיה מתבעין מן מלכותא שית מאה דינרים אנסינן אקמינן פרנסין אמרין ליה מן דמא מפקתא אמר להון אתון מפקין וכתבין בסיפא דשתא אין מתאבדין אנא אשל' לכון בסופיה דשתא איתאמרין עלייהו לישן ביש כד הוו יתבין ונסבין בהדין מטכסא אתא חד גבר ממלכותא אמר להון או אתון עבדין פורפרא דמלכא או אתון מארמאין שית מאה דינרין וסביתינון וחבשתינון בסלקי כיון דשמע רשב"י אזיל לגביהון ואמר לון ומה אפקתון אמרו ליה הא כתבא שרי קרי הדא כתבא ואשכח דאפקן שית מאה דינרין חסר שית דינרין אמר להון הבו לי שית דינרין ואנא מפקא לכון אמרו ליה אתון חמון לההוא סבא מתבע מנהון שית מאה דנרין ואתה אמרת שית דינרין ואנא מפקא לכון אמר להון הבו לי שיתא דינרין ולא איכפת לכון אתון יהיבין ליה שיתא דינרין בגו קמציה אזל יהבין שוחדא להדין סבא דלא לדבר למלכא מילא ואפקינון מתמן אמרו ליה דלמא הוית ידעת דאנן מזדמיין אמר לון חייכון מלילי ריש שתא הוינא ידעין דאינון מארסוון שית מאין דינרין אמרו ליה אלו אמרת לא הוינא יהבין אף שיתא דינרין בגו מצותה אמר להון ואלו אמר לכון לא הוין מהמנין יתי אלא אית הוא משתחוי להו למעבד מצותיה לשמה.

[תרגום: כאשר ישן רשב"י בלילי ראש השנה. ראה בחלום שבני אחותו יהיו נתבעים מן המלכות שש מאות דינרים. אנס אותם רשב"י והקימם לפרנסי עניים. ואמרו לו: ממה יהיה ההוצאה לעניים?. אמר להם: אתם תוציאו משלכם, וכתבו הכל בפינקס ובסוף השנה אם תהיו אבודים דבר מה, אני משלם לכם. בסוף השנה נאמר עליהם לשון הרע למלכות שהיו עשירים ונושאים ונותנים במשי, ולזה בקשו מהם שיעשו חשוב חשוב למלך או יתנו 600 דינרים לצרכו. לקחם האיש שהיה ממונה מטעם המלך וחבשם בבית הסוהר.

כיון ששמע רשב"י הלך אליהם ואמר להם: "מה הוצאתם לצדקה?". אמרו לו: "הנה הכתב שכתבנו עליו את כל מה שהוצאנו. והיה קורא זה הכתב, ומצא שהוציאו שש מאות דינרים חסר ששה דינרים. אמר להם: תנו לי ששה דינרים ואני אוציא אתכם מבית האסורים. אמרו לו: אתם רואים שאותו הזקן שלך המלך תבוע מהם שש מאות דינרים ואתה אמרת ששה דינרים ואני מוציא אתכם? אמר להם: תנו לי ששה דינרים ולא אכפת לכם. באו ונתנו לו ששה דינרים בקומץ שלו בהצנע והלך ונתן אותם שוחד לאותו זקן שליח המלך שלא ידבר כלום למלך והוציאם משם. אמרו לו: שמא ידעת שיבוא זאת עלינו? אמר להם: חייכם, מלילי ראש השנה הייתי יודע שאתם תאבדו שש מאות דינרים. אמרו לו: וכי לא היינו נותנים גם ששה דינרים אלו  בתוך הצדקה? אמר להם: ואילו הייתי אומר לכם לא הייתי מאמנים לי? אלא דבר כזאת בזה האופן כדי שתעשו המצוה לשמה [שאילו ידעתם שתאבדו שש מאות דינרי פשוט שהייתם נותנים לצדקה כדי שלא לתת למלכות].

 

 

 



[1] ועיין גם ילקוט שמעוני ויקרא (פרק כה רמז תרסה). וילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצב.

3 תגובות:

פדיון שבויים

בס"ד י"ד מרחשון תשפ"ד פדיון שבויים   פדיון שבויים – מצוה רבה 1.      תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א איפ...