25/09/2021

שבח אבות - מנהגי יהודי כורדיסטאן - הקדמה

 

הקדמה

חוברות אלו על החגים הינם חלק מתוך ספר המלקט את מנהגי יהודי כורדיסטאן שבע"ה עתיד לצאת לאור. 

דרכי בחיבור זה הינה לאסוף את המנהגים השונים שנהגו בהם יהודי כורידסטאן, לכתוב מקורות הלכתיים נאמנים לביסוס המנהגים, ולהשתדל להביא את דעת פוסקי דורנו בהתייחסותם למנהג, ובפרט מספרי מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל – ממשיך דרכו של הבן איש חי, אשר ראה צורך וחשיבות בשמירה על מסורת אבות כידוע למעיין בספריו.

ישנם שלושה סוגי מנהגים שהזכרתי בחיבור זה:

  • מנהגים שלא מוזכרים בספרי הפוסקים.
  • מנהגים שמוזכרים בספרי הפוסקים האחרונים שנהגו בהם בעבר אך בדורנו כמעט ונשתכחו.
  • מנהגים בהלכה (כאשר הפוסקים מזכירים כמה שיטות כיצד לנהוג בדבר מסוים, ציינתי כפי מי נהגו יהודי כורדיסטאן בכל הלכה).

מנהגים אלו שהזכרתי נהגו בהם רבני כורדיסטאן וחכמיה, ולא הזכרתי מנהגים שנהגו בהם עמי הארצות בניגוד לדעת חכמי ישראל כי דבר זה הוא בבחינת מה שדרשו 'מנהג אותיות גהנם'. כמו כן השתדלתי להביא חלק מהפוסקים בלשונם ממש, כי לצערינו הרב, ספריהם אינם מצויים להמון העם, ולפעמים הייתה חשיבות בהבאת לשונם לביסוס המנהג.

להוי ידוע, כי חוברות אלו אינן מהוות תחליף ללימוד הלכה מקיף מספרי הגמ' והפוסקים אלא רק כתוספת ללימוד ההלכה, על כן לא תמיד הארכתי במקורות ההלכה ובטעמיה, והמעיין במקורות עצמם שציינתי – יוכל לעמוד על הדברים בשורשם.

את רוב ככל המנהגים ינקתי ממו"ר זקני הרה"ג הרב שבתאי בן חיים זצ"ל (רב מועצה אזורית לכיש ומושב מנוחה למעלה מיובל שנים), אשר מקטנותי זכיתי לגדול על ברכיו ולינוק ממנו תורה ויראת שמים ושאלתי אותו שאלות רבות בנוגע למנהגי אבות הללו. וכן מאבי מורי הרב אפרים שבתאי יצ"ו – ממשיך דרכו של מו"ר סבא במושב מנוחה יע"א.

וכבר ידוע מעלת שמירה על מסורת אבות, עד שחז"ל דרשו את הפסוק במשלי (א, ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" – על מנהגי אבות (עיין פסחים דף נ ע"ב; חולין דף צג ע"ב), ועיין מגן אברהם (או"ח סימן סח) שדבר זה נאמר גם על סדרי התפילות. ואיה"ב נאריך בענין זה בס"ד במקום אחר.

ויהי רצון שכשם שזכינו לראות בקבוץ נדחי עמו ישראל מארבע קצוות הארץ, כן נזכה שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו, אכי"ר.

שלו שבתאי

שבח אבות - מנהגי יהודי כורדיסטאן - סוכות ושמחת תורה

בס"ד

סוכות

בניית הסוכה

א.         טוב להתחיל בבניית הסוכה מיד במוצאי יום הכפורים לקיים מה שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל"[1]. ויש שנהגו להעמיד את דפנות הסוכה כבר לפני יום הכפורים, ולאחר יום הכפורים מניחים את הסכך[2].

ב.         נהגו בעבר בחלק מקהילות שכל תושבי הכפר היו בונים סוכות בודדות לכל תושבי הכפר. וברוך ה' כיום התפשט המנהג אצל כולם שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה[3].

ג.         בעבר לא נהגו לבנות סוכה מחוץ לבית הכנסת. וכיום יש קהילות שהחזירו עטרה ליושנה והחלו לבנות סוכה מחוץ לבית הכנסת מידי שנה בשנה וכן נכון לעשות[4].

ד.         נהגו לסכך בענפי אילן ובפרט בענפי דקל - "צדיק כתמר יפרח"[5]. וכן נהגו לעשות סוכות מקני סוף וערבה [וענפי אקליפטוס][6].

ה.         יש מי שכתב שנהגו להקפיד להניח שבע קורות עץ על דפנות הסוכה מצד לצד כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך[7].

ו.          מנהג יפה לתלות פירות חיים בגג הסוכה, הן משבעת המינים והן משאר המינים, לשם הידור ונוי מצוה[8].

ז.          יש להניח באחת מפינות הסוכה כסא מכובד מכוסה במפה יפה, כסא זה נקרא "כסא אבות", והוא מיועד לכבוד שבעת האושפיזין, ועל כסא זה מניחים ספרי קודש[9].

ח.         נהגו הנשים בהדלקת נרות בערב חג הסוכות, קודם כל לברך ואחר כך להדליק נרות [וכן נהגו גם בשאר החגים] [10].

ט.         נהגו הנשים לברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות בערב החג, [וכן נהגו גם בשאר החגים לברך שהחיינו בהדלקת נרות][11].

י.          טוב לומר לפני הכניסה לסוכה בכל לילה "לשם יחוד וכו'", "עולו אושפיזין" וכו', ועוד פסוקים המופיעים במחזור[12].

יא.        בקידוש בלילה ראשון של חג סוכות, מברכים ברכת "לישב בסוכה" לאחר ברכת הקידוש, לאחר מכן יושבים ומברכים "שהחיינו" ולאחר מכן שותים מן היין[13].

יב.        בשאר הקידושים, [הן ביום טוב והן בשבת, הן בקידוש הלילה והן בקידוש היום], יש לברך "לישב בסוכה" בסוף הקידוש, לשבת ואז לשתות מן היין[14].  אלא שיש לדעת כי בקידוש היום יש שנהגו לשבת באמירת הקידוש, ואז לעמוד ולברך "לישב בסוכה" ושוב לשבת ואז לשתות מן היין, ויש אנשי מעשה שלכתחילה מקדשים בעמידה, ואז מברכים "לישב בסוכה", ואז יושבים ושותים מן היין[15]

יג.        כאשר אין קידוש, התפשט המנהג לברך ברכת "לישב בסוכה" בין ברכת "על נטילת ידים" ל"המוציא". ומברכים בעמידה ואחר כך יושבים[16].

יד.        יש לברך את ברכת "לישב בסוכה", בניקוד כזה: "לִישֵב בַּסֻּכָּה" (לישב - הלמ"ד בחירק. בסכה - הבית בפתח והסמך דגושה)[17].

טו.       יש לברך ברכת "לישב בסוכה" רק על אכילת פת בשיעור כביצה ומעלה (54-56 גרם), או מזונות בשיעור קביעת סעודה [דהיינו משקל 224 גרם ומעלה][18].

טז.        בלילה הראשון לאחר סיום הסעודה, טוב ללמוד משניות מסכת סוכה לפני ברכת המזון[19].

יז.         נהגו לשורר בקול נעים את הפיוט המוכר "סוכה ולולב לעם סגולה" בתוך הסעודה. בדור האחרון התחילו להלחין מנגינות לשירי הבן איש חי ולשורר אותם בסוכה [כגון: "י-ה את סוכת דוד תקים" וכו'][20].

ארבעת המינים והושענות

יח.        בעבר היו רוכשים ארבעת המינים מכספי הצבור רק עבור יחידים מהקהל (הרב, החזן וכו'), וכל הקהל היו מברכים ומנענעים בארבעת המינים הללו ודבר זה היה נובע מחוסר ברירה ומקושי להשיג ארבעת המינים עבור כולם[21]. כיום ברוך ה' שהחיינו והביאנו לארץ הקודש ובירך את כל תבואתה לטובה, יכול כל אחד לקנות ארבעת המינים כשרים במחיר השוה לכל נפש, ובמאמץ קטן יכול אדם להשיג לעצמו ארבעה מינים מהודרים שבמהודרים. על כן, אף על פי שבדורות קודמים היו מסתפקים ב"ארבעה מינים" אחד לקהילה שלמה, כיום טוב שכל אדם ירכוש לעצמו ארבעה מינים, ולא ינהג כמנהג הקדמון שהיו סומכים על ארבעת המינים של הקהל[22].

יט.        בעבר נהגו לאגוד את הלולב בסדר הזה: שלושת בדי ההדס מצד ימין ושתי ערבות מצד שמאל, ואוגדים את הלולב במינו בשלושה מקומות[23]. אמנם כיום רבים כבר נהגו לאגוד הלולב לפי מנהג האר"י, בסדר הזה: קושרים שלושה בדי הדס, אחד מימין, אחד משמאל, ואחד באמצע נוטה לימין, שתי ערבות, ערבה אחת מימין וערבה אחת משמאל. ההדסים יהיו כלפי פנים והערבות כלפי חוץ[24].

כ.         מנהג הנשים ליטול לולב ולברך עליו לפני כן, ויש שנהגו גם לנענע חלק מהנענועים[25].

כא.       נהגו בסדר הנענועים לנענע לצד דרום, צפון, מזרח, מעלה , מטה, מערב[26].

כב.       יש שנהגו בשחרית של סוכות לאחר ההלל לומר מיד קדיש תתקבל, עושים הפסקה למכירת הוצאת ספרי תורה והעליות, ואז אומרים "בריך שמיה" ועוד בקשות כנהוג בפתיחת ההיכל, מוציאים את ספרי התורה כרגיל מההיכל, מניחים אותם על התיבה, אומרים את סדר ההושענות ואז ממשיכים להגבהת ספר תורה וכו'[27]. אך יש לציין כי שמעתי שסדר זה לא היה מקובל על דעת חלק מחכמי העדה, ודעת מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצוק"ל היא שאין לומר קדיש תתקבל אלא רק לאחר ההושענות כדעת האר"י ז"ל. וכן נהוג כיום[28].  

כג.        כאשר אין לאדם לולב, אינו מקיף את התיבה בהושענות[29].

כד.       בעבר נהגו לומר לאחר ההפטרה וברכותיה, ברכה למלך/לנשיא ולאחר מכן ממשיכים לומר "מי שבירך" לקהל וכו'[30].

כה.       בשבת חול המועד אין אומרים "הושענות" כלל[31].

כו.        יש שנהגו בימי חול המועד, בשחרית לאחר ההלל לומר מיד קדיש תתקבל, אומרים "בריך שמיה" כנהוג בפתיחת ההיכל, מוציאים את ספר התורה כרגיל מההיכל, מניחים אותו על התיבה, אומרים את סדר ההושענות ואז ממשיכים להגבהת ספר תורה וכו'[32]. אך יש לציין כי שמעתי שסדר זה לא היה מקובל על דעת חלק מחכמי העדה, ודעת מו"ר זקני הרב שבתאי בן חיים זצוק"ל היא שאין לומר קדיש תתקבל אלא רק לאחר ההושענות כדעת האר"י ז"ל. וכן נהוג כיום[33].   

כז.        בימי חול המועד, בתפילת שחרית, אומרים כרגיל: "בית יעקב וכו'" ושיר של יום, רק מדלגים את המשפט: "השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן"[34].

הושענא רבא ליל ערבה

כח.       בלילה האחרון של חול המועד הוא "הושענא רבא", מתאספים חבורות חבורות, בבית הכנסת או בסוכות, ונוהגים להיות ערים כל הלילה וללמוד בתורה כמו שנדפס בסדר "קריאי מועד". והיו קוראים ללימוד בלילה זה "ליל ערבה"[35]. ונהגו אנשים שקרוביהם נפטרו במשך השנה להביא ברכות לבית-הכנסת/לסוכה שיברכו הלומדים לעילוי נשמתם. ונזהרים שלא לדבר שיחת חולין במשך הלילה הזה.

כט.       כשאומרים "רחמנא" בסליחות של הושענא רבא  - אין עונים "בדיל ויעבור" אלא עונים "אמן"[36].

ל.         בעבר נהגו בליל הושענא רבא, כאשר קוראים תהלים עם הסליחות, לחלק את התהלים לשבעה ספרים ואומרים קדיש "יהא שלמא" אחר כל אחד מהם, אשר יחדיו יהיו שבעה קדישים[37]. אמנם לאחר שזרחה שמשו של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, רבים נהגו לומר קדיש "יהא שלמא" פעם אחת בלבד לאחר שסיימו את כל ספר תהלים[38].

לא.       בהושענא רבא מקיפים את התיבה כמו כל ימי חול המועד בלולב בלבד, ואין מקיפים כלל בערבה[39].

לב.       לאחר תפילת מוסף לוקחים חמשה בדי ערבה וקושרים אותם יחדיו, לאחר מכן יש לחבוט אותם על קרקע שאינה מרוצפת ולומר: "חביט חביט ולא בריך"[40].

לג.       נהגו להצניע את הערבה הזו ולהשליכה בתוך האש של שריפת חמץ[41].

שמחת תורה

א.         נהגו בשחרית של שמחת תורה להוסיף מעט עולים לתורה לכבודה של תורה[42]. והמנהג בשמחת תורה להעלות לתורה שלושה חתנים: חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה [אך מוציאים רק שלושה ספרי תורה ולא ארבעה][43].

ב.         נהגו לומר "בסימנא טבא" לפני שמתחילים את קריאת פרשת בראשית. ונהגו לומר זאת בין הברכה שמברך העולה לקריאה עצמה. ונהגו שאומר זאת העולה לתורה בעצמו או מי שקורא במקומו את העליה[44].

ג.         החתן תורה אומר חצי קדיש אחרי הקריאה של החתן בראשית[45], ומיד אחר כך אומרים תפילה לגומרה של תורה[46] [הדרך עלך וכו' כמובא במחזורים].

ד.         בעבר נהגו שלאחר התפילה הולכים המתפללים לסעוד בביתו של ה"חתן-תורה" כשהם מביאים עמם את מאכליהם ובדורנו מנהג זה כמעט ונשכח[47].

ה.         לפני תפילת מוסף אומרים "תיקון גשם", ומתחילים בפיוט "מדכר עבדכון קדמכון"[48].

ו.          נהגו להתכנס כל הקהל בבית הכנסת קודם תפילת מנחה ביום שמחת תורה, ולחלק בין כל הקהל את קריאת חמשה חומשי תורה בסדר הבא: החזן מחלק את פרשיות בספר בראשית, כך שכל אחד קורא פרשה אחרת, וכך מסיימים את ספר בראשית ולאחר מכן אומרים נוסח "יהי רצון וכו' שבזכות ספר בראשית וכו'", וכך עושים אחר כל ספר וספר מחמשה חומשי תורה. בסיום קריאת ספר דברים עומד החזן ואומר ג' פסוקים מסוף התורה בקול רם (יתחיל מ'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' עד 'לעיני כל ישראל'), ויאמר 'הדרן עלך  אורייתא וכו', ויתחיל שוב לומר מ'בראשית' עד 'יום אחד',  ולאחר אומרים קדיש 'יהא שלמא'[49]. כל הסדר הנ"ל מופיע במחזורים הישנים.

ז.          נהגו לערוך הקפות לאחר תפילת מנחה, ויש שנהגו לערוך הקפות לפני תפילת מנחה. [כיום אין מנהג אחיד, ובכל בית בכנסת וקהילה עושים הקפות כפי רצון הצבור: יש שעושים אחר כל תפילה כמנהג האר"י ז"ל, יש שעושים רק בבוקר אחרי מוסף, ויש שעושים בלילה אחר תפילת ערבית וביום לאחר מנחה וכו', ונהרא נהרא ופשטיה][50].

ח.         בזמן ההקפות מעמידים ספר תורה אחד על התיבה ומעמידים לידו אדם ירא שמים שיאחז בו כל זמן ההקפות, ועם שאר ספרי התורה מקיפים סביב התיבה[51]. לפני שמתחילים את ההקפות אומרים "לשם יחוד" כמובא במחזורים[52].

ט.         בכל הקפה אומרים : "מזמור לדוד", "הללויה הללו", ומשוררים שירים ופיוטים לכבודה של תורה[53].

י.          לאחר כל הקפה אומרים: "ימין ה' רוממה" וכו' "שמע ישראל" וכו', ה' מלך וכו' שתי פעמים [יש שהתחילו להוסיף ולומר גם  'אנא ה' הושיעה נא' שתי פעמים, 'אנא ה' הצליחה נא' שתי פעמים[54]], ועוד פסוקים ובקשת 'יהי רצון' לכל הקפה כמו שסידר הרב חיד"א[55]. בתום ההקפות אומרים את הבקשה המובאת במחזורים, וכן אומרים "קול מבשר מבשר ואומר" שבע פעמים" ואומרים ר' חנניא וקדיש על ישראל[56].



[1] מובא במהרי"ל (מהלכות סוכות): "דרש מהר"י סג"ל מיד לאחר יום כפור יעסוק כל אדם לעשות סוכתו, משום שנשלמו ימי תשובה, ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל". וכן פסק הרמ"א (תרכד, ה): "המדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כפור בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה" עכ"ל. וכתב החיד"א בברכי יוסף (תרכד, ס"ק ג) שיש לזה סמך בפסוק: 'וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה'".  

עוד מובא במהרי"ל (שם): "פעם אחת חל יום כפור ביום ה' ולמחרתו בערב שבת איקלע מהר"י סג"ל לעיר של מהר"מ סג"ל ומצאו שהיה עוסק בסוכתו והיה מתקנה מכל וכל. ולא רצה להאזין אל מהר"י סג"ל ואל שאר עם שבאו לדון לפניו, ואמר הואיל ואתא מצוה לידך לא תחמץ". על פי זה פסק הרמ"א (תרכה, א): "ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה". וכן כתב גאון עוזנו בעל הבא"ח (וילך, כג) שלאחר שסיים ברכה אחרונה על סעודתו במוצאי הצום "יקום בזריזות לעשות איזה הכנה לסוכה".

[2] לעיל הובאו דברי הרמ"א שמצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור. אמנם סמך לאותם אלו שנהגו לעשות סוכות קודם יום הכפורים מצאנו לרב חיד"א בברכי יוסף (תרכה, ס"ק ב) שכתב וזו לשונו: "מדברי הרב אליה זוטא מוכח דאין לעשות הסוכה קודם יום הכפורים, ואסמכיה אמאי דאתמר במדרשא (ילקוט, אמור, רמז תרנג) אמר ר"א למה אנו עושין (סוכות) [סוכה] אחר יום הכפורים. עיין שם. אמנם עיני ראו דהמדקדקים עושים הדפנות ועצי הסכך קודם יום הכפורים, ובמוצאי יום הכפורים מניחין הסכך, אם לא כולו מקצתו" עכ"ל.

[3] כתב בספר הפרד"ס לרש"י ז"ל, וזו לשונו: "מחוייבין בית ישראל למיעבד סוכה לנפשיה כל חד וחד ולמיתב בה שבעה יומי ביממא ובליליא וכו' עכ"ל. [תרגום: מחוייבים בית ישראל לעשות סוכה לעצמו כל אחד ואחד ולשבת בה שבעה ימים ביום ובלילה וכו'].

וכן כתב בסידור בית השואבה (אות א) וזו לשונו: "אף על גב דאדם יוצא בסוכה שאולה כדאיתא בשו"ע סימן תרל"ז, מכל מקום הדבר פשוט דיותר מצוה היא שישתדל האדם לעשות לו סוכה בחצירו משלו" עכ"ל. והובאו דבריהם בכף החיים (תרכה ס"ק ז).

ועוד נאמר שמי שעושה סוכה, הקב"ה מסכך עליו בעולם הבא ומגין עליו מכל מלאכי חבלה כאשר יוצא מזה העולם והולך לעולם הבא. ואף על גב דסוכה מצוה קלה, המבטל אותה עונשו מרובה שדומה ככופר בה (עיין לכף החיים תרכה ס"ק ח).

ומצוה לעשות סוכתו בידו על דרך שאמרו :'מצוה בו יותר מבשלוחו'. ועל כן אם אפשר יש לעשות כל הסכך בידו כי הוא עיקר המצוה, ואם אי אפשר לו מאיזה סיבה לפחות יעשה מעט בידו והשאר יעשה על ידי שליח ויאמר לו 'אתה שליח מצוה בעדי לעשות סכך זה לשם מצות סוכה' (עיין לכה"ח תרכה ס"ק יא). ועיין עוד בלשון חכמים (חלק א סימן כט) נוסח בקשה שאומרים קודם הנחת הסכך.

[4] בספר עוד יוסף חי דרשות (מהדורת סאלם, תשע"א, עמ' 799) הובא שבעבר בימי הגאונים היו עושים סוכות בבתי הכנסת בבגדאד. וכתב על הזה שם מרן הבן איש חי: "כן היה המנהג פה עירנו בגדאד לעשות בבית הכנסת סוכה במקום שאינו מקורה שמתפללים בו בקיץ, והיה נוהג דבר זה משנים קדמוניות, ויש קרוב לארבעים שנה שנתבטל בעוונותינו הרבים דבר זה שהיה מנהג קדמון מאוד" עכ"ל.

והנה ידוע מה שכתב האר"י ז"ל וזה לשונו: "והנה טוב שאחר עלות השחר שהוא כבר יום, קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו, ואחר כך הארבעה נענועים של הלל יהיו בבית הכנסת, ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכה כדי שתתפלל ותיטול הלולב בברכתו בשעה הראויה אליו שהוא אחר תפילת שחרית קודם ההלל" עכ"ל (כה"ח תרנא, ס"ק מו).

אם כן יש חשיבות ומעלה גדולה לבנות סוכה בבית הכנסת, כיון שעל ידי כך זוכים לברך על הלולב בזמנו בסוכת בית הכנסת קודם קריאת ההלל כדברי האר"י ז"ל.

ועיין למרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי למועדים וימים נג, י) שכתב: "ישתדלו בכל בית כנסת לבנות סוכה ליד בית הכנסת, כדי שיוכלו לברך שם על הלולב וכד' קודם ההלל".

[5] כתב הבן איש חי (הקדמה לפרשת האזינו): "נהגו לסכך בענפי אילן מפני כי "אילן" עולה מספר "סוכה" לכן ענפי אילן הם מצוה מן המובחר, ופה עירנו המנהג לסכך בענפים של דקל- "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג)" עכ"ל. ועיין עוד לכף החיים (תרכט ס"ק א).

[6] כן העיד מו"ר זקני הרה"ג שבתאי בן חיים זצ"ל (הובא בספר השבח לאל, מהדורת תשע"ב, עמ' 127) וזו לשונו: "בכורדיסטאן עשינו סוכות מקני סוף וערבה, ערבה צומחת ליד נחלים וכורדיסטאן מלאה נחלים. פה [=בארץ ישראל] אנחנו מלקטים ערבות בתל-אספיה ליד זכריה. אבל הערבות מועטות ולוקחים גם ענפי אקליפטוס" עכ"ל.

[7] הרב יצחק עמדי, הובאו דבריו בילקוט מנהגים - א', בעריכת א. בן יעקב הוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים, תשכ"ז

[8] מנהג זה כבר הוזכר ברמז בשו"ע (תרלח, ב) וכה"ח (שם ס"ק כה). וכן בספר בן איש חי פרשת האזינו (אות ב ואות י). ומסופר כי פעם ביקרו שני עיתונאים בסוכת מו"ר זקני הרה"ג שבתאי בן חיים זצ"ל, הם התפעלו כל-כך מסוכתו, עד שלבסוף כתבו כתבה בעיתון המקומי דאז, וכך תיארו הקישוטים בסוכה: "מן התקרה משתלשלים שבעת המינים -תמר, זית, גרגירי חיטה ושעורה נתונים בשקיק ניילון יחד עם תפוח וגם אגס, ענבים, דלעת לבנה, קישוא ואפילו סוכריה על חבל". והן אמת שכך ראיתי מידי שנה בשנה בסוכת מו"ר זקני, שהיה מחבב מצות סוכה במיוחד ושמחה הייתה על פניו כל משך ימי החג, זיע"א.

[9] כתב החיד"א במורה באצבע (סימן ט, אות רפט): "אור החג הקדוש ילך לסוכה, ויצוה להביא כסא ומעיל מפואר על גבה לזכר שבעה אושפיזין עלאין קדישין, מעין דוגמא שעושין ביום המילה כסא לאליהו הנביא זכור לטוב. וכתוב בזוהר הקדוש דאי לא מתקנין לה כסא לא אתי. זאת היתה להחרדים לדבר ה' להזמין כסא לשבעה אושפיזין עלאין קדישין, וכל לילה יאמר בפה צח בסוכה 'עולו אושפיזין וכו'". עכ"ל עיין שם, וכן כתב הרב פלאג'י במועד לכל חי (סימן כ אות ט). והובאו דבריהם בכף החיים (סימן תרלט סוף ס"ק ח), והוסיף שם כף החיים שיש לומר: "זה כסא לכבוד שבעה אושפיזין עלאין קדישין".

וכיוצא בזה ראיתי לגאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו בניהו על תיקוני הזוהר (ריש תיקון כב) שהזכיר מנהג זה, וזו לשונו: "ולכן מנהגינו כשנכנס לסוכה בכל לילה ששם מוכן כסא לכבוד שבעה אושפיזין ועליו ספרי הקודש, שנאמר כל לילה בתחילת כניסתינו אחר אמירת 'עולו וכו', 'זה הכסא של שבעה אושפיזין עלאין קדישין' בהשמת ידינו על הכסא" עכ"ל, ועיין עוד מאמר מרדכי למועדים וימים (נא, סט) וחזון עובדיה-סוכות (עמ' ריד).

[10] כך נהגה אשתו של הדרישה כמובא בהקדמה לטור יורה דעה. וכן מפורש בבן איש חי (שנה שניה, פרשת נח אות י): "ודווקא בשבת כתבנו לברך אחר ההדלקה, אבל ביום טוב מברכין ואחר כך מדליקין". וכן הוא במאמר מרדכי למועדים וימים (טו, ט) ובמאמר מרדכי-שבת, חלק א (יג, יח). ועיין חזון עובדיה-סוכות (עמ' רז) ובספר נוהג בם (סימן ו) לרב כפיר דדון שליט"א.

והנה לעניין היכן מדליקים נרות בחג הסוכות יש לשים לב למה שכתב הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי-למועדים וימים נא, עב): "טוב ביותר להדליק את הנרות במקום האכילה דהיינו בסוכה, וטוב להסתכל בנרות בזמן אמירת הקידוש" עכ"ל.

ועוד כתב שם (סעיף עג) וזו לשונו: "יכין מראש מקום בטיחותי להדלקת הנרות אמנם אם יש חשש משריפה וכדו' ואפילו חשש רחוק - תדליק את הנרות בבית במקום בו הנרות יוכלו להאיר לסוכה, או לכל הפחות שהנרות ייראו מהסוכה. ואם הבית רחוק מהסוכה, אעפ"כ תדליק האשה נרות שידלקו זמן רב, כדי שיספיקו ליהנות מהם אחרי האוכל בעת שיכנסו לביתם. או שיהנו מהנרות קודם שילכו לסוכה" עכ"ל.

[11] עיין לבא"ח (במדבר, א) שכתב: "ופה עירנו בגדאד נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש". וכן הוא בבא"ח (שנה שניה, נח, אות י).

לדעת החזון עובדיה-ימים נוראים (עמ' סב סעיף א) אין לברך שהחיינו בהדלקה אלא יכוונו הנשים לצאת ידי חובה בברכת שהחיינו בקידוש. אמנם המנהג פשוט לברך "שהחיינו" בהדלקה כדברי הבא"ח הנ"ל, וכן הורה מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק טו, סעיף י; פרק נא סעיף עד) ובמאמ"ר-שבת חלק א (יג, כא) וכן עמא דבר.

[12] כן כתב הבן איש חי (האזינו, ז): "בכל לילה קודם שיכנס לסוכה יאמר 'לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה וכו' כמו שצונו ה' אלהינו על ידי משה רבינו עליו השלום 'בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כג, מב), שגם לפי דעת הפוסקים הפשטנים יש חיוב לפרש פסוק זה כולו בפיו במצוה זו" עכ"ל.

ועיין עוד לבא"ח בספר לשון חכמים (חלק א סימן ל) שסידר נוסח "לשם יחוד" ארוך יותר וכן בלשון חכמים (חלק ב סימן י) סידר תפילה לכל ערב בשבעת ימי הסוכות. והכל מופיע כיום במחזורים שיצאו על פי שיטתו (עוד יוסף חי וקול יעקב וכו'). ועיין עוד כף החיים (תרלט, ס"ק ח).

[13] בגמרא מסכת סוכה (דף נו ע"א) יש מחלוקת האם קודם מברכים על הסוכה ורק לאחר מכן על הזמן [=ברכת שהחיינו], או קודם מברכים על הזמן ואז על הסוכה. מסקנת הגמרא היא שסדר הקידוש הוא: יין, קידוש היום, סוכה, ואחר כך זמן, משום דחיובא דיומא עדיף. וכן פסק הרמב"ם (הלכות סוכה ו, יב) וזו לשונו: "כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה'. ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד ומברך 'לישב בסוכה' ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו" עכ"ל.

וביאר הבית יוסף (סימן תרמג) שטעמו של הרמב"ם שברכת "לישב בסוכה" – משמע ישיבה ממש, וכדי לברך עובר לעשייתה, יש לברך עליה בעמידה קודם שישב. ולפי שבלילה הראשון אי אפשר לברך על הסוכה עד שיקדש תחילה, מקדשים בעמידה כדי לברך ברכת "לישב בסוכה" בעמידה קודם שישב, ונמצא שבירך על הסוכה ועובר לעשייתה.

עוד ביאר הבית יוסף שמה שכתב הרמב"ם שלאחר ברכת "לישב בסוכה", יושב ואחר כך מברך זמן, נראה אין הכוונה שצריך דווקא לישב על מנת לברך זמן, אלא שאם רצה לישב קודם שיברך זמן הרשות בידו [ועיין לקמן בדברי הבן איש חי והגר"מ אליהו].

מרן השו"ע (תרמג, א-ב) פסק כדעת הרמב"ם וזו לשונו: "סדר הקידוש: יין, קידוש, וסוכה, ואחר כך זמן – לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה. להרמב"ם מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך זמן" עכ"ל. וכן הוא בבן איש חי (האזינו, ה) וזו לשונו: "בכל עת שיש קדוש יברך 'לישב בסוכה' אחר ברכת קידוש... ובכל פעם שמברך 'לישב בסוכה' יברך מעומד ואחר כך ישב וכנזכר באחרונים".

ומה שכתבתי שיושבים אחר ברכת "לישב בסוכה" לפני ברכת "שהחיינו", כן המנהג פשוט כמו שמשמע בבן איש חי לעיל, וכן כתב הגר"מ אליהו בהערות "דרכי הלכה" על הקיצוש"ע (סימן קלה, ס"ק ז): "בלילה הראשון ישב אחרי ברכת 'לישב בסוכה' לפני ברכת שהחיינו'" עכ"ל, וכן עמא דבר. וכן בפסק גם בחזון עובדיה-סוכות (עמ' צה, סעיף ב).

[14] להלן נביא כי יש מחלוקת מתי מברכים ברכת "לישב בסוכה" בשאר ימי החג כשאין קידוש, האם קודם ברכת המוציא או לאחר ברכת המוציא קודם שיטעם (עיין טור ושו"ע תרמג, ג) ונרחיב על כך בהערה הבאה.

והנה לגבי שבת ויום טוב שיש בהם קידוש, כתב הרמ"א (תרמג, ג) בשם מהר"י וייל, בשבת ויום טוב שיש בהן קידוש, מברך מברכת לישב בסוכה לאחר הקידוש [ואז שותה מן היין]. ומסתמות דברי הרמ"א משמע שאין חילוק בין קידוש היום לקידוש הלילה, ובשתיהן יש לברך על היין, ברכת לישב בסוכה ואז לשתות.

אלא שבשולחן ערוך הרב (תרמג, ג) כתב שדווקא בקידוש של הלילה הדין כן כיון שיש ברכת קידוש, אז יש לסמוך ברכת לישב בסוכה לברכת הקידוש. אבל בקידוש של היום הן בשבת והן ביום טוב כיון שאין ברכת קידוש אלא רק מברך על הכוס, אין לומר ברכת לישב בסוכה קודם שתיית היין.

אמנם בשיירי כנסת הגדולה (סימן תרסא) הרחיב בזה וכתב שגם בקידוש היום מברכים "לישב בסוכה" על הכוס קודם שישתה, וסיים: "הלכך האומר ברכת הסוכה ביום שיש בו קידוש בברכת המוציא – טועה". והביא דבריו הברכי יוסף (ס"ק ה). ועיין עוד לכף החיים (תרמג, ס"ק חי). וכן משמע בפשטות שכך דעת הבן איש חי (האזינו, ה') שכך כתב: "בכל עת שיש קידוש יברך 'לישב בסוכה' אחר ברכת קידוש" עכ"ל והרי נקט בלשון קודשו "בכל בעת שיש קידוש" משמע אין חילוק בין לילה ליום. וכן פסק הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי-למועדים וימים נא, כא) והחזון עובדיה-סוכות (עמ' קעב).

[15] כתב היפה ללב (חלק ב אות ג; הובא בכה"ח תרנא ס"ק יט) שאף שבקידוש היום המנהג הוא לומר מיושב בין בשבת בין ביום טוב, מיהו בחג הסוכות טוב ויפה שיהיה בעמידה אפילו בקידוש של יום כדי לברך ברכת לישב בסוכה מעומד.

[16] הרא"ש (סוכה ד, ג) הביא שמהר"ם מרוטנבורג היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף ביום חול משום ששנינו: 'נכנס לישב בה מברך' הלכך ראוי להקדים ברכת לישב בסוכה להמוציא מיד אחר הישיבה. אמנם כתב הרא"ש שם שהעם לא נהגו כן כי רגילין העם שמברכים על הסוכה דוקא בשעת האכילה ולא אם נכנס לטייל או לישון, הלכך ראוי שיברך תחילה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה. מרן הבית יוסף צידד כמהר"ם מרוטנבורג, אך בשו"ע הביא גם את דברי הרא"ש וזו לשון מרן השו"ע (תרמג, ג): "בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא, ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא קודם שיטעום".

למעשה פסק הבן איש חי (האזינו, ה) שיש לברך לישב בסוכה קודם ברכת המוציא, וזו לשונו: בכל עת שיש קדוש יברך 'לישב בסוכה' אחר ברכת קדוש ובעת שלא יש קדוש יש נוהגין לברך 'לישב בסוכה' קודם ברכת 'המוציא' אחר ברכת 'על נטילת ידים', ויש נוהגין לברך 'לישב בסוכה' אחר ברכת 'המוציא' קודם שיאכל ואין חשוב הפסק דהוי כ'גביל לתורי', ואנחנו בביתנו מזמן עטרת ראשנו הרב הגאון מו"ר זקיני רבינו משה חיים ז"ל מנהגינו לברך 'לישב בסוכה' קודם ברכת 'המוציא' וכן עיקר, ובכל פעם שמברך 'לישב בסוכה' יברך מעומד ואחר כך ישב וכנזכר באחרונים" עכ"ל. ועיין כף החיים (תרמג ס"ק טז) וכן פסק הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי-למועדים וימים נא, כב) והחזון עובדיה-סוכות (עמ' קעב-קעג).

[17] עיין כף החיים (תרמג, ס"ק יב) שכתב בשם משבצות זהב: "לישב בסוכה. ומלת 'לישב' - היו"ד נחה והלמ"ד בצירי, וכן השין, וכן ראוי על פי הדקדוק. בסוכה – הבי"ת בפתח והסמ"ך דגושה" עכ"ל.

אמנם לגבי מילת "לישב" מנהגינו לקרוא הלמ"ד בחירק וכמו שכתב הרי"ח מזרחי שליט"א (מחזור עוד יוסף חי לסוכות, מהדורת תש"ע, עמ' קמא, הערה 14): " לִישֵב בַּסֻּכָּה – כך הוא שגור בפינו הלמ"ד בחירק, וכן הוא בכל מחזורי הספרדים שראיתי...ומנהג בני אשכנז לקרותם בצירי וכו'" עיין שם. וכן כתב בחזון עובדיה-סוכות (עמ' קעב, הערה נה) שלמ"ד של לישב בחיריק והיוד נחה.

[18] בשו"ע (תרלט, ב) פסק: "תבשיל העשוי מחמשת מינים אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה". ולעניין ברכה על תבשיל זה נחלקו האחרונים, עיין כה"ח (ס"ק טל, מ).

בבן איש חי (האזינו, ח) פסק: "לא יברך לישב בסוכה אלא בפת גמור, אבל בפת הבאה בכסנין שברכתו 'מזונות' לא יברך משום ספק ברכות להקל, ובכל עת שיברך 'לישב בסוכה' יכוין לפטור בברכה זו ישיבתו ואכילתו ושינתו עד זמן אכילת פת השנית אחר זו". עכ"ל. ועיין עוד במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק נא סע' ה, וסע' טז-יז) וחזון עובדיה-סוכות (עמ' קלב-קלה).

[19] עיין לבן איש חי (האזינו, ז) שכתב: "יזהר ללמוד משנה מסכת סוכה בכל לילה בכל ימות החג בתוך הסוכה". וכן כתב במאמר מרדכי-למועדים וימים (נא, ע). ועיין לכף החיים (תרמג ס"ק כ) שכתב את הכוונות שיש לכוין בלימוד זה.

[20] עיין לשון חכמים (חלק א סימן לא) וכיום מופיעים כל הפיוטים במחזורים.

[21] כן נהגו גם פה בארץ ישראל תקופה מסוימת, עד שהתרווח המצב הכלכלי. וכך תיאר הרב יצחק עמדי (הובא בילקוט המנהגים, מהדורת תשכ"ז) את המנהג: "לולב בית הכנסת נמכר במכירה פומבית ביום-הכיפורים, והזוכה בו נקרא 'בעל הלולב' ובמשך כל שבעת ימי החג רק לו הרשות להעבירו בין הקהל כדי לברך עליו. השמש מעיר בהשכמה, לפני הנץ החמה, את בני העדה, שבאים לביתו של 'בעל הלולב' ואומרים שם פזמוני החג, כשבעל הבית מכבד את אורחיו בקפה ותה. בהגיע מועד התפילה הולכים לבית-הכנסת, 'בעל הלולב' מביא את לולבו עמו ונותן אותו למתפללים, שיברכו עליו בעת אמירת פסוקי דזמרה. בהגיע הש"ץ ל'ברוך שאמר' מפסיקים לברך על הלולב, וכל אלה שטרם הספיקו לברך, מברכים עליו אחרי חזרת הש"ץ על העמידה של שחרית, לפני קריאת ההלל. באותה שעה אומרים פזמונים שונים, עד שכל המתפללים מסיימים לברך על הלולב. אלה מבין הקהל שקנו לעצמם ארבעה מינים, מברכים עליהם בסוכה. לאחר התפילה מחזיר 'בעל הלולב' את ארבעת המינים לביתו, עוטף את הלולב במטפחת רטובה, אותה הוא מרטיב מזמן לזמן כדי לשמור על לחותה" עכ"ל.

[22] כתב הגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק נב סעיף א): "מאות שנים היו יהודים מתאמצים להשיג ארבעה מינים מהודרים, ולפחות כשרים, וזה היה עולה להם בדמים מרובים. פעמים רבות היתה קהילה שלמה מסתפקת באתרוג ולולב אחד לכל הקהילה מחוסר ברירה. היו מקומות שלא היה להם, כי אם לולבים או הדסים יבשים או שוטים. כיום ברוך ה' שהחיינו והביאנו לארץ הקודש ובירך את כל תבואתה לטובה, יכול כל אחד לקנות ארבעת המינים כשרים במחיר השווה לכל נפש, ובמאמץ קטן יכול אדם להשיג לעצמו ארבעה מינים מהודרים שבמהודרים. על כן, אף על פי שבדורות קודמים היו מסתפקים ב'ארבעה מינים' אחד לקהילה שלמה שלא מן הדין, כיום חייב אדם לקנות לעצמו ארבעה מינים. ולא ינהג כאבותיו שהיו סומכים על ארבעת המינים של הקהל".

[23] כן המנהג שראיתי אצל יהודי כורידסטאן, ועיין כף החיים (תרנא, ס"ק יא) ובהערה הבאה מה שכתבתי בעניין זה. ומה שכתבתי שנהגו לאוגדו בג' מקומות הוא כנגד ג' אבות (מחזור תפילת ישרים מנצור).

[24] פסק מרן השו"ע (תרנא, א; כדעת ר' ישמעאל במסכת סוכה דף לד ע"ב): "מצות ארבעת מינים שיטול כל אחד לולב אחד ושתי ערבות ושלושה הדסים". עוד פסק מרן השו"ע (שם): "ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו שני קשרים זה על זה משום נוי וכו'" עיין שם.

ובסדר האגידה של ארבעת המינים יש שני מנהגים נפוצים בקרב עם ישראל (עיין כף החיים ס"ק יד):

יש אומרים שיש לאגוד ערבה בשמאל וההדס בימין (כן הוא בדרשת אבן שועיב; של"ה; ט"ז בסימן תרן; מגן אברהם בסימן זה ס"ק ד).

ויש אומרים שיש לאגוד הדס אחד בימין והדס אחד בשמאל והדס אחד באמצע נוטה לימין. ערבה אחת בימין וערבה אחת בשמאל (כה"ח ס"ק יד).

המנהג שראיתי אצל חלק מיוצאי כורדיסטאן היה כפי שציינתי: ערבה בשמאל והדס בימין. אמנם ראה ראיתי, כי רבים שינו היום את המנהג ווהתחילו לעשות כדעת האר"י, שיש לאגוד הדס אחד בימין והדס אחד בשמאל וכו'. וכן עמא דבר, וכן פסק הגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (נב, צה).

עוד מובא בכה"ח (ס"ק טז) בשם יד אהרן: "שמעתי משם האר"י ז"ל שצריך לעשות ח"י קשרים כנגד ח"י חוליות שבשדרה, ויעשה ט"ו קשרים בלולב, ושלושה קשרים באגד הערבה וההדס" עיין שם. ופסק הגר"מ אליהו (שם): ""וקושרים את הלולב עד ראשו ממש. יש קושרים י"ח קשירות ויש קושרים בחוט עד סופו לנאותו".

[25] יסוד העניין האם מותר לאשה לברך על הלולב או שמא אסור לה לברך נעוץ כבר במחלוקת הראשונים האם מותר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. לדעת רבינו תם מותר לברך, ולדעת הרמב"ם ומרן אסור לברך.

והן אמת שאצל ספרדים ועדות המזרח לא מצאנו שהאשה מברכת על מצוות עשה שהזמן גרמא (כמו שופר, סוכה וכו'), אך דווקא על לולב נהגו הנשים לברך. ומנהג זה שנשים מברכות על הלולב הוא מנהג קדמון כפי שכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תרנד ס"ק ב) וזו לשונו:

"מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות ערערתי על זה, דנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן, והם פסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, והם אמרו דהוא מנהג טעות, דקצתן נהוג הכי בבלי דעת, ויש לבטל המנהג. ואחר זמן האיר וזרח ספר נחפה בכסף למורי הרב זלה"ה, ושם ראיתי שכתב שהוא מנהג טעות וכל המבטל המנהג תע"ב...ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי"ש מרבוואתא קמאי...שהיה שואל מן השמים ומשיבים לו.

וכתוב שם (סי' א) וז"ל, שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר, אם יש עבירה, ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות. והשיבו, וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהלכם וברכו את ה' אלהיכם. והעד מגילה וחנוכה. ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולב נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב"ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליהם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם" עכ"ל הברכי יוסף.

ועוד הוסיף החיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן פב) וזו לשונו: "ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאלו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך לא בשמים היא דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם כיון דאית לן סיעתא דשמיא". ועיין עוד לכף החיים (סימן תקפט ס"ק כג).

וכן כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק א, סוד ישרים, סימן יב) "אף על פי שהנשים יכולים ליטול ולברך כסברת ר"ת, מ"מ לא יאות להון לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר עושין האנשים, ועל כן בביתינו, הגם שנוהגים הנשים דידן לברך על הלולב, אין אני מניח אותם לעשות סדר הנענועים בהולכה והובאה אל החזה כאשר אנחנו עושים, אלא רק מברכין ונוטלין הלולב בידם", עכ"ל. אם כן מוכח מדבריו שהנשים היו נוטלות לולב ומברכות, ורק היה מונע מהן לעשות סדר הנענועים כי אין להם שייכות בזה על פי הסוד.

בחזון עובדיה-סוכות (עמ' שלט) יצא נגד המנהג שנשים מברכות על הלולב, וכתב שאם הן חפצות ליטול לולב, יטלוהו בלא ברכה. ואף ברכת שהחיינו לא יברכו עכ"ד.

אמנם לא ראיתי לזקני הדור שחששו לכך, ואדרבה ראיתי למו"ר זקני הרה"ג שבתאי בן חיים זצ"ל (רב מועצה אזורית לכיש ומושב מנוחה) שנהג בביתו שנשים יברכו על הלולב. וכן שמעתי מהג"ר ישי אחיטוב שליט"א שנהגו בביתו של מו"ר זקנו הרה"ג עובדיה הדאיה זצ"ל בעל הישכיל עבדי שנשים מברכות על הלולב. וכן ראיתי לג"ר הרב חיים דוד הלוי זצ"ל במקור חיים לבנות ישראל (פרק לב סעיף ב) כתב: "עדות שמענו מגדולי הפוסקים שנשים נהגו ליטול לולב ולברך. וגם אנכי מצרף עדותי שראיתי בימי ילדותי בירושלים, את גדולי הרבנים שנתנו לולב לנשותיהם ובירכו. ולכן, נשים ספרדיות שנוהגות לברך, ימשיכו לברך ואין למחות בהן, ולא ברב המורה להן לברך" עכ"ל.

וכן היא דעת מרן הגר"מ אליהו במאמר מרדכי למועדים וימים (נב, כז) וז"ל: "נשים נהגו לנענע בלולב ולברך עליו. גם נשים ספרדיות מברכות על הלולב". [ולפי דברי הגר"מ אליהו נשים יכולות גם לברך על הלולב וגם לנענע דלא כפי שפסק הבא"ח בסוד ישרים, וכן אמר לי הרה"ג דביר זעפרני שליט"א ששאל את מרן הרב זצ"ל מפורש על כך וכך ענה לו שנשים יכולות לברך ולנענע וכן הורה לי הרה"ג שמואל אליהו שליט"א].

ועיין עוד בספר הנז' (פרק נא, סעיף לה) שכתב שנשים ספרדיות נהגו לברך רק לולב ולא על שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, וזו לשונו: "אין הנשים הספרדיות יכולות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן ולא נהגו לברך עליהן. ולכן נשים לא תברכנה על סוכה, שופר וכד', אך על לולב נהגו הנשים לברך" עכ"ל.

[26] סדר הנענועים הוא כנגד חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד. ולכן נענוע הראשון הוא לצד דרום כנגד החסד, ואחר כך נענוע השני הוא לצד צפון שהוא בגבורה, והשלישי במזרח שהוא בתפארת, והרביעי והחמישי מעלה ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה, והשישי הוא במערב שהוא היסוד. עיין לכל הנ"ל בכף החיים (תרנא, ס"ק מט) בשם שער הכוונות (דרושי חג הסוכות דרוש ה), ועיין לחיד"א במורה באצבע (סימן ט אות רצא) ולגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (נג, כז).

[27] כן משמע גם מח"ר עזרא דנגור במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף פא ע"ב; וכן משמע שם בדף קי ע"א לגבי שחרית חול המועד שכתב שם: "וגומרין ההלל ואומר החזן קדיש תתקבל ומוציאים ספר תורה מן ההיכל ומניחין אותו על התיבה וקורין הושענות"). ועיין בהערה הבאה.

[28] מובא במשנה מסכת סוכה (דף מה ע"א): "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".

ומובא בטור (סימן תרס) שאחר תפילת מוסף אומרים הושענות, ומקיפים את התיבה פעם אחת בכל יום זכר למקדש וכו', עיין שם. ועוד כתב שם הטור וזו לשונו: "ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה. ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך, כיון שאין קורין בו, אלא שאין נוהגין כן" עכ"ל.

בשו"ע (תרס, א) פסק: "נוהגים להעלות ספר תורה על הבימה ולהקיפה פעם אחת בכל יום ובשביעי מקיפים אותה שבע פעמים זכר למקדש" עכ"ל. והנה מרן לא הזכיר אימתי מקיפים את התיבה, ועיין לשערי תשובה (תרנא, ס"ק כ).

ומצאתי לח"ר עזרא דנגור (הובא בספר "נחלת אבות" ששון, עמ' 107) שנשאל לגבי מנהג ההושענות בבגדאד, וזו לשון תשובתו בעניין אימתי אומרים הושענות: "שאלת בעניין ההושענות. נכון היינו קוראים אותן לאחר מוסף, וחוזרים ומוציאים ספר תורה על התיבה. בזמנינו ולפני כחמישים שנה, מו"ר חכם עבדאלה סומך ז"ל וח"ר יוסף חיים העבירו אותן לאחר ההלל בשחרית כפי רבינו האר"י ז"ל" עכ"ל. וכך סידר את ההושענות ח"ר עזרא דנגור גם במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף פא ע"ב; דף קי ע"א), אלא ששם עשה הפסקה בקדיש תתקבל בין סדר ההלל להושענות.

אמנם המנהג הנפוץ כיום הוא כמו שכתב כף החיים (תרס, ס"ק ד) בשם שער הכוונות שמקיפים את התיבה ואומרים את ההושענות לאחר ההלל. ומשמע משער הכוונות (דף קח ע"א) שאין אומרים קדיש תתקבל אחר ההלל אלא אחר ההקפות. וכן הוא מנהג חסידי בית אל. וכן פסק הגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק נד, סעיפים לז-לח) וזו לשונו: "מיד אחרי ההלל אומרים הושענות ואין להפסיק בין ההלל לבין אמירת ההושענות, לא בקדיש תתקבל או ב'בריך שמיה'. אחרי ההושענות יש נוהגים לומר קדיש תתקבל ו'בריך שמיה וכו' ומגביהים את ספר התורה וקוראים בו. ויש מחזירים ספר תורה להיכל אחרי ההושענות ופותחים ההיכל ומוציאים ספר תורה כרגיל, ויכולים לעשות כן אם רוצים למכור את פתיחת ההיכל". ועיין עוד לחזון עובדיה-סוכות (עמ' שפא ואילך) שדעתו היא לומר קדיש תתקבל רק לאחר ההושענות.

[29] דעת רש"י (הובא בטור סימן תרס) היא שלמי שאין לולב לא יקיף את התיבה בהושענות. באורחות חיים (הלכות לולב סימן לד) מובא שיש אומרים שאין מקיפין בלא לולב ויש אומרים שמקיפין. ועיין עוד לדרכי משה (ס"ק ג) בשם הר"ן (פרק לולב וערבה דף כב ע"א) שכתב שאפילו בהושענא רבה אין להקיף בלא לולב.

מרן השו"ע (סימן תרס, סעיף ב) פסק: "נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב". והרמ"א כתב: "ויש אומרים שמי שאין לו לולב אינו מקיף וכן נוהגין". ופסק החיד"א בברכי יוסף (ס"ק א) כדברי הרמ"א שאין להקיף למי שאין לולב  כי על דרך האמת ההקפה היא דווקא בלולב. ועיין עוד לכף החיים (ס"ק יג) שכתב כן בשם עוד פוסקים. וכן כתב בארץ חיים סתהון (תרס, ס"ק ב).

ועתה התגלה הספר הקדוש "מקבציאל" לג"ע ותפארתנו בעל הבן איש חי, וכך כתב שם (מקבציאל, האזינו אות יד): "אפילו בהושענא רבא אם אין לו לולב ואתרוג, אין מקיף כלל". וכן פסק מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי-למועדים וימים נד, מ), אך הציע שם: "אמנם יכול לבקש מחברו שיש לו לולב את לולבו שיתנו לו, במתנה על-מנת להחזיר, ויברך עליו וינענע ויקיף בו". עכ"ל.

[30] כן סידר חכם עזרא דנגור במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף צ ע"א). וכן הוא במחזור "תפילת ישרים – לשלוש רגלים" (צ.מנצור).

[31] בשבת לא נהגו לעשות הקפות. ולגבי אמירת הושענות כתב הטור (סימן תרס): "וכתב רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות שישמעו שאומרים בשבת כמו בחול וילכו גם ליטול הלולב, אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם". ודחה דבריו הטור: "ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין ואין צריך למנוע מלומר הושענא וכן כתב בעל העיטור".

מרן השו"ע (תרס, ג) פסק: "יש מי שאומר שאין אומרים הושענא בשבת ולא נהגו כן". וכתב החיד"א בברכי יוסף (ס"ק ג): "והאידנא בעיר עז לנו ציון קרית מועדינו אין אומרים סדר הושענות בשבת וכן עיקר". וכתב כף החיים (ס"ק כג): "ומיהו בדברי האר"י ז"ל לא יש הכרע לזה, ועל כן כל אחד יחזיק במנהגו". בארץ חיים סתהון (תרס, ג) הביא את דברי הברכי יוסף, אך כתב ארץ חיים בשם הרב שומר אמת כי מנהג צפת לומר הושענות בשבת. ע"כ.

המנהג אצלינו בקהלות יהודי כורדיסטאן שאין אומרים הושענות בשבת, וראיתי במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קטו ע"ב) שהדפיס ח"ר עזרא דנגור, שהביא שם סדר הושענות לשבת, אך כתב לפני כן: "בשבת אין לומר הושענות וכן מנהגינו שלא לאומרם רק למען לא יחסר כלום בזה הספר הנחנום למזכרת". ועיין מאמר מרדכי-למועדים וימים (נד, מח) וחזון עובדיה-סוכות (עמ' שצ) שאין אומרים הושענות בשבת.

[32] כן משמע קצת גם מח"ר עזרא דנגור במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קי ע"א, לגבי שחרית חול המועד שכתב שם: "וגומרין ההלל ואומר החזן קדיש תתקבל ומוציאים ספר תורה מן ההיכל ומניחין אותו על התיבה וקורין הושענות").

[33] מובא במשנה מסכת סוכה (דף מה ע"א): "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים". ומובא בטור (סימן תרס) שאחר תפילת מוסף אומרים הושענות, ומקיפים את התיבה פעם אחת בכל יום זכר למקדש וכו', עיין שם. ועוד כתב שם הטור וזו לשונו: "ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה. ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך, כיון שאין קורין בו, אלא שאין נוהגין כן" עכ"ל.

בשו"ע (תרס, א) פסק: "נוהגים להעלות ספר תורה על הבימה ולהקיפה פעם אחת בכל יום ובשביעי מקיפים אותה שבע פעמים זכר למקדש" עכ"ל. והנה מרן לא הזכיר אימתי מקיפים את התיבה, ועיין לשערי תשובה (תרנא, ס"ק כ).

ומצאתי לח"ר עזרא דנגור (הובא בספר "נחלת אבות" ששון, עמ' 107) שנשאל לגבי מנהג ההושענות בבגדאד, וזו לשון תשובתו בעניין אימתי אומרים הושענות: "שאלת בעניין ההושענות. נכון היינו קוראים אותן לאחר מוסף, וחוזרים ומוציאים ספר תורה על התיבה. בזמנינו ולפני כחמישים שנה, מו"ר חכם עבדאלה סומך ז"ל וח"ר יוסף חיים העבירו אותן לאחר ההלל בשחרית כפי רבינו האר"י ז"ל" עכ"ל. וכך סידר את ההושענות ח"ר עזרא דנגור גם במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף פא ע"ב; דף קי ע"א), אלא ששם עשה הפסקה בקדיש תתקבל בין סדר ההלל להושענות.

אמנם המנהג הנפוץ כיום הוא כמו שכתב כף החיים (תרס, ס"ק ד) בשם שער הכוונות שמקיפים את התיבה ואומרים את ההושענות לאחר ההלל. ומשמע משער הכוונות (דף קח ע"א) שאין אומרים קדיש תתקבל אחר ההלל אלא אחר ההקפות. וכן הוא מנהג חסידי בית אל. וכן פסק הגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (פרק נד, סעיפים לז-לח) וזו לשונו: "מיד אחרי ההלל אומרים הושענות ואין להפסיק בין ההלל לבין אמירת ההושענות, לא בקדיש תתקבל או ב'בריך שמיה'. אחרי ההושענות יש נוהגים לומר קדיש תתקבל ו'בריך שמיה וכו' ומגביהים את ספר התורה וקוראים בו. ויש מחזירים ספר תורה להיכל אחרי ההושענות ופותחים ההיכל ומוציאים ספר תורה כרגיל, ויכולים לעשות כן אם רוצים למכור את פתיחת ההיכל".

[34] מנהג נפוץ בחלק מקהילות עם ישראל שמדלגים "בית יעקב" ושיר של יום, אלא מתפללים מוסף ולאחר מוסף אומרים את מזמור החג בלבד, וכן נהגו בתוניס ובעוד מקומות (עיין מורשת אבות, לרב אליהו ביטון, עמ' קנב).

וכן נראה גם ממה שכתב ח"ר עזרא דנגור במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קיב ע"א) שלאחר קריאת התורה "אומר חצי קדיש ואשרי, ובא לציון, ויהללו, ומחזירין ספר תורה למקומו ואומרים ימלוך ה' ב' פעמים, ושובה למעונך, וחצי קדיש ומתפללין מוסף...ואחר מוסף אומרים יהי שם, ותתקבל, ומזמור 'כאיל תערוג' ו'שפטני', וקדיש יהא שלמא, וקוה, ופטום הקטורת, ותנא אליהו, וקדיש על ישראל, וברכו ועלינו לשבח. וזה הסדר בכל יום חול המועד" עכ"ל. ולכאורה משמע ממנו שאין אומרים כלל "בית יעקב" ולא שיר של יום. וכנראה שכך היה המנהג בעבר.

אלא שכבר במחזור "תפילת ישרים" של מנצור כתב שלאחר הקריאה בתורה אומרים חצי קדיש, אשרי, ובא לציון, ומיד סידר שם "בית יעקב" ושיר של יום. וכנראה עשה זאת עקב מה שכתב מרן בעל הבן איש חי (שנה ראשונה, כי תשא, יז) שאין לבטל אמירת בית יעקב ושיר של יום בראש חודש ובחגים, וזו לשון הבן איש חי:  "ודע כי פה עירינו בגדאד יע"א היה המנהג מזמן קדמון דכל יום תענית ציבור שאומרים בו מזמור השייך לו, וכן במוצאי כפור ובחנוכה ובפורים שיש להם מזמורים השייכים להם דאין אומרים בית יעקב מזמור הקבוע לימי השבוע אלא רק אומרים מזמור השייך למאורע בלבד, ותהילות לאל יתברך תקנתי המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו לומר בית יעקב ומזמור השייך לאותו היום של ימי השבוע, ואח"כ אומרים מזמור השייך לאותו מאורע, ותקנתי גם כן שיאמרו באותו היום קודם מזמור של ימי השבוע היום יום וכו' שיר שהיו אומרים הלויים כמו שאומרים בשאר הימים, הן בימים של תענית ציבור הן במוצאי כפור, ורק בחנוכה תקנתי שלא יאמרו שיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן אלא רק יאמרו היום יום פלוני בשבת קודש, ואומרים מזמור השבוע ואחריו מזמור של חנוכה, כי שמעתי שכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב. ועל יום ראש חודש לא דרשתי בציבור להדיא שיאמרו גם כן בית יעקב ומזמור יום השבוע, ורק אני אומר ליחידים השואלים אותי שיאמרו בית יעקב ומזמור השבוע קודם מוסף, ויאמרו גם כן היום יום פלוני בשבת קודש, ואחר מוסף יאמרו ברכי נפשי כמנהג הקדום, ויש קצת בתי כנסיות שלמדו החזנים לעשות כן בציבור שם, ומה שלא דרשתי על ראש חודש בציבור וקבעתים לחוק בכל בתי כנסיות יש לי טעם בזה, על כן כל קהלה בשאר מקומות אם יש להם מנהג כמו מנהג הקדום שהיה פה עירנו לבלתי יאמרו בימים הנזכרים לעיל בית יעקב ומזמור ימי השבוע, שצריכין לשנות מנהגם ולומר בית יעקב ומזמור ימי השבוע ואחריהם מזמור השייך למאורע שבאותו היום, ומי שאינו עושה כן הרי זה עושה חסרו גדול בתיקון חז"ל שתקנו בתפלה" עכ"ל ודו"ק.

וכן אחריו סידרו במחזור "קול יעקב" לגר"מ אליהו, ובמחזור "עוד יוסף חי" ובעוד מחזורים.

[35] סדר הלימוד ידוע ומסודר במחזורים, ועיין לכף החיים (תרס"ד, ס"ק ג-ד). הטעם שקראו ללילה זה "ליל ערבה" כיון שביום שלמחרת חובטים בערבה כתקנת הנביאים.

[36] סיבת הדבר כי לפי דברי האר"י ז"ל (שער הכוונות דף קג ע"ד; פרי עץ חיים שער כט פרק ד) אין אומרים ויעבור וי"ג מדות בלילה זה כלל. ומטעם זה נהגו לענות "אמן" במקום "בדיל ויעבור", וכן כתב ח"ר אברהם חיים חדאדי זיע"א בשו"ת ויקרא אברהם (קונטרס מקום שנהגו, דף קכב ע"ד, אות ד) שכן ראו לגאון הרב חיד"א שעשה כן בליוורנו (במקום "בדיל ויעבור" היה עונה אמן). ועיין עוד בכף החיים (תרסד ס"ק ג) וחזון עובדיה-סוכות (עמ' תלז).

[37] כן היה המנהג כמסודר בקריאי מועד הישנים.

[38] עיין לבן איש חי (שנה ראשונה, ויחי אות ט) שכתב: "כשם שצריך להזהר מברכה שאינה צריכה כך יזהר שלא להרבות בקדישים, מיהו אם למד תורה שבכתב ורוצה לומר קדיש יהא שלמא, ואחר כך למד תורה שבעל פה ואומר קדיש על ישראל או להפך לית לן בה שאין בזה מרבה בקדישים, ולכך נוהגים פה עירינו לומר כל יום אחר קביעות תורה שבעל פה קדיש על ישראל ואחר כך לומדים תהלים ואומרים קדיש יהא שלמא, וכן עושים בליל חג השבועות והושענא רבא, ושמעתי שגם בעיר הקודש מנהגם לומר בשתי לילות הנזכרים קדיש אחר תורה שבכתב, וקדיש אחר תורה שבעל פה".

וכבר התעורר על עניין זה הרי"ח מזרחי שליט"א בקריאי מועד "עוד יוסף חי להושענא רבה", וכתב שם שלפי דברי הבן איש חי לא נכון לומר כל פעם קדיש "יהא שלמא" באמצע התהלים לאחר תפילת שבעה כורתי ברית. והעיד שם בשם מרן הגר"מ אליהו זיע"א ועוד רבנים שהמנהג הוא לומר קדיש "יהא שלמא" פעם אחת לאחר סיום ספר תהלים. עיין שם.

[39] לדעת הר"ן במסכת סוכה (כב ע"א, ד"ה ובגמרא) נוהגים להקיף רק בלולב גם ביום השביעי ואין מקיפים בערבה. וכן נראה דעת הרמב"ם (ז, כג) שנוהגים להקיף בלולב ולא הזכיר כלל להקיף בערבה. אך מרן הבית יוסף כתב שנהגו להקיף ביום השביעי בלולב וערבה יחדיו. וזו לשונו בשו"ע (תרסד, ג): "יש מי שאומר שאף ביום זה [=הושענא רבה] מקיפים בלולב ולא בערבה, ולא נהגו כן אלא להקיף בו גם בערבה" עכ"ל.  וביאר בבית יוסף שאפשר שהטעם לכך הוא כדי לעשות אליבא דכולי עלמא, דלמאן דאמר מקיפין בלולב אם נטל עמו ערבה אין בכך כלום, ולמאן דאמר מקיפין בערבה אם נטל עמה לולב אין בכך כלום.

אמנם מבואר בפוסקים שלדעת האר"י אין להקיף לולב ביחד עם הערבה, אלא מקיפים בלולב בלבד, וכן המנהג כיום אצל הספרדים כמו שכתב כף החיים (תרסד, ס"ק לב; תרס ס"ק טו) בשם שער הכוונות (דף קח ע"א) ופרי עץ חיים (שער כט פרק ו).

[40] כן המנהג היה לחבוט אחר המוסף, וכן נמצא במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קלה ע"א) שסידר ח"ר עזרא דנגור, ובעוד מחזורים, וכן כתב בחזון עובדיה-סוכות (עמ' תמ), ועיין מאמר מרדכי למועדים וימים (נד, סא).

אמנם לדעת הבן איש חי יש לחבוט אחר קדיש תתקבל שלאחר ז' הקפות, וזו לשונו (וזאת הברכה, ו): "אחר שנכנסו כל החסדים ביום זה על ידי סוכה ולולב ושבעה הקפות, אז נכנסים החמשה גבורות אחר קדיש תתקבל, ואלו החמשה גבורות נכנסים ע"י חבטת חמשה בדים של ערבה, על כן אחר קדיש תתקבל של סדר ז' הקפות יקח כל אדם חמשה בדים של ערבה שיהיו כשרים כדין ערבה שבלולב, ויחבוט חמשה פעמים על הקרקע, ויכוין בחבטות אלו כדי לתת בבחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה שהיא סוד המלכות חמשה גבורות מנצפ"ך, ויכוין בכל חבטה באות אחד דמנצפ"ך כפי סדר זה ולא כסדר כמנפ"ץ".

לפני חבטת הערבה נהגו להגיד בקשה מהחיד"א (כף אחת סימן יז) ומהבן איש חי (בלשון חכמים חלק ב סימן יא) וכיום הכל מסודר במחזורים.

ראיתי להרי"ח מזרחי (מחזור עוד יוסף חי לסוכות, עמ' תרפח, מהדורת תש"ע) שכתב שיש להימנע מלומר "חביט חביט ולא בריך" בעת החבטות, כי מקור מנהג זה מספר חמדת ימים. אמנם לא ראיתי שחששו לזה, ואדרבה מצאתי למרן הגר"מ אליהו שכתב במאמר מרדכי-למועדים וימים (נד, סה): "יש לקשור את הערבות האלו בחוט או בדבר אחר ולחבוט בהן על קרקע לא מרוצפת ולומר 'חביט חביט ולא בריך' כיון שאין מברכים על חבטת ערבה. ויש נוהגים לכוין במחשבה על אותיות מנצפ"ך. ואומרים תפילות מיוחדות הכתובות במחזורים".

[41] בשו"ע פסק (תרסד, ח): "יש מי שאומר שהשוענא שבלולב אף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה" ועיין כף החיים (ס"ק דן). וכתב הרמ"א (תרסד, ט): "ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצוה". ועיין עוד לכף החיים (שם ס"ק נט). הבן איש חי (וזאת הברכה, ח) כתב: "ערבה זו דינה כערבה שבלולב שאין לפסוע עליה ולא לזלזל בה, ומנהגינו להצניע ערבה זו עד הפסח לשרוף בה את החמץ, והלולב ישרפו אותו בתנור שמסיקין בערב פסח למצת מצוה".

אמנם הגר"מ אליהו במאמר מרדכי-למועדים וימים (נד, סט) כתב להצניע את הערבה הזו ולהשליכה בתוך האש של אפיית המצות, ואם אינו אופה מצות ישרפנה עם החמץ.

בחזון עובדיה-סוכות (עמ' תמט) לא הזכיר מנהג זה כלל אלא כתב כדעת השו"ע שהובאה לעיל, וז"ל: "הלולב ומיניו וכן הערבה לאחר החביטה בקרקע, תשמישי מצוה הן ונזרקין. ומכל מקום לא ינהוג בהם מנהג בזיון, ולא יזרקם למרמס רגלי בני אדם, אלא יניחם בצידי רשות הרבים".

[42] מנהג זה כבר הוזכר בתשובות הריב"ש (סימן פד) וזו לשונו: "עוד שאלת מה שנהגו בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין..." עיין שם. וכן כתב הרמ"א (סימן תרסט): "ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר" עכ"ל.

וכן כתב בשלמי חגיגה (סימן טו"ב אות ב) וז"ל: "נהגו להרבות העולים בספר תורה ביום זה לשמחת תורה וקורין עד 'ובגאותו שחקים' ואחר כך חוזרין לקרות 'ולאשר אמר' פעמים  הרבה. מיהו נכון הדבר שתחילה יעלו ששה עולים עד 'ובגאותו שחקים' ואחר כך שאר העולים שחוזרים 'ולאשר אמר ואחר כך יעלה הסמוך ויקרא 'מעונה' עד 'תדרוך' והחתן מסיים קורא מתחילת הפרשה עד סופה" עכ"ל, והובא בכף החיים (תרסט, ס"ק ג) ועיין חזון  עובדיה-סוכות (עמ' תסט סעיף טו).

[43] הכנסת הגדולה בהגהת הטור (סימן תרסט) והרב חיד"א בספר לדוד אמת (סימן י אות יג) כתבו כיצד סדר הקריאה ביום שמחת תורה ושמוציאים שלושה ספרי תורה וכו'. לאחר מכן הזכירו את המנהג שנהגו להוסיף בחלק מהמקומות לעשות חתן שלישי מלבד חתן תורה וחתן בראשית, והוא הנקרא "חתן מעונה" ולמנהג זה מוציאים ארבעה ספרי תורה, אחד שקוראים בו חובת היום ועוד שלושה ספרים אחרים לשלושת החתנים. והובאו דבריהם בכף החיים (תרסט ס"ק ב).

אך כאמור לעיל אין מנהגינו כן, אלא נהגו להוציא רק שלושה ספרים, ולחתן מעונה לא מוציאים ספר תורה נוסף. וכן כתב בחזון עובדיה סוכות, וכן כתב בחזון עובדיה-סוכות (עמ' תסט סעיף טו) וז"ל: "ביום שמיני עצרת, שהוא יום שמחת תורה, מוציאים מן ההיכל שלושה ספרי תורה. וקוראים בספר תורה הראשון בפרשת 'וזאת הברכה', ונוהגים להעלות לספר תורה את כל הקהל, לכבודה של תורה, וחוזר החזן לקרוא 'ולאשר אמר' לעולים הנוספים, ואחר כך עולה 'חתן מעונה' וקורא עד 'ואתה על במותימו תדרוך'. ולסיום התורה, עולה החתן המסיים שנקרא בשם 'חתן תורה', וחוזר וקורא מתחלת פרשת 'וזאת הברכה', עד גמירא, ומברך לפניה ואחריה, ומיד אחריו מתחיל חתן בראשית בספר התורה השני בפרשת בראשית, וקורא 'עד אשר ברא אלקים לעשות' ומברך גם כן לפניה ולאחריה...ואחר כך יאמרו הקדיש שלאחר קריאת הספר תורה ואחריהם עולה המפטיר". וכן מובא גם במאמר מרדכי-למועדים וימים (נה, יא).

[44] נחלקו הפוסקים האם אמירת 'בסימנא טבא' נחשבת להפסק בין הברכה לקריאה. לדעת הג"ר חיים פלאג'י (מועד לכל חי סימן כה אות כה) אין לומר 'בסימנא טבא' אחר ברכת התורה משום הפסק. אלא אם ירצה יאמר תחילה 'בסימנא טבא' ואחר כך יברך. ועוד כתב שם: "ויותר סימן טוב הוא שלא יאמר כלל [=בסימנא טבא], להיות נעוץ סופה בתחילתה בלי הפסק בין שני חתנים עכ"ל עיין שם.

הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"ג, או"ח סימן מב) נדרש לשאלה זו האם יש בזה משום הפסק, ובתחילה כתב שלכאורה נראה כי ודאי לא אריך למעבד הכי משום הפסק וכמו שכתב הרב חיים פלאג'י במועד לכל חי, אמנם כיון שמנהג זה נפוץ בקרב כמה קהלות, על כן כתב ליישב המנהג, והליץ שם בתשובה בעד המנהג שאומרים "בסימנא טבא" לפני הקריאה כיון שאמירה זו נחשבת לצורך ואין בה משום הפסק, עיין שם בהרחבה. ועוד העיד שם בשם הרב אליהו מאני שכך המנהג גם בירושלים ובחברון לומר 'בסימנא טבא' לפני הקריאה. אמנם מנהגם של חכמי מדרש בית אל ובית יעקב הוא, שהסומך לחזן, אחר גמר הברכה אומר 'בסימנא טבא', והמברך והקורא אינם פוסקים.

ומרן הגר"מ אליהו כתב: "נהגו שלא להפסיק באמירת 'בסימנא טבא' לפני קריאת 'בראשית', כיון שאין ראוי להפסיק בין הברכה לקריאה. ונוהגים לומר 'בסימנא טבא' לפני ברכת התורה. וכתב רב פעלים שאמירת מילים אלו לא הוי הפסק, אך לא נהגו כן, והרוצים לאומרן מיד קודם הקריאה אחר הברכות, יעמידו אדם אחר אצל הקורא שיאמר 'בסימנא טבא' סמוך לקריאת בראשית" (מאמר מרדכי-למועדים וימים נה, טו; ועיין עוד בקול צופייך בראשית תשס"ד, גליון מס' 239 שכתב על מנהג בית הכנסת שלו). וכן דעת החזון עובדיה-סוכות (עמ' תע) שאין להפסיק באמירת "בסימנא טבא", אלא יאמר קודם הברכה.

והנה עתה בדורנו עת זכינו שנדפס כתב יד מספר "מקבציאל" לגאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, וכך כתוב שם (וזאת הברכה, מה): "חתן בראשית המתחיל בתורת אלקינו ביום שמחת תורה, וכן השליח צבור הקורא בפרשת בראשית בשבוע שאחר יום טוב – הנה המנהג פה עירנו בגדאד יע"א לומר 'בסימנא טבא' קודם קריאת בראשית" עכ"ל. ולאחר מכן הביא את דברי הרב אליהו מאני כפי שמצוטטים בתשובתו ברב פעלים, בשינוי מועט, עיין שם.

[45] יען כי מבואר בפוסקים שאין להפסיק לומר קדיש בין פרשת וזאת הברכה לפרשת בראשית, כמו שכתב הטור (סימן תרסט): "ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד". וכן כתב הבית יוסף (סימן רפב): "ביום אחרון של חג שמוציאין ג' ספרים אף על פי שקורין בראשון יותר משבעה אין אומרים קדיש עד אחר ספר שני שלא לחלק בימים שמוציאים ג' ספרים בין זה לזה ועוד דכיון דטעמא דקרינן פרשת בראשית הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לומר סיימו את התורה ואינם חפצים לקרות עוד אין להפסיק ביניהם כלל" עיין שם. וכן כתב הרוקח (סימן רכד) וכן כתב בשלמי חגיגה (דף רצד ע"א) ועיין כף החיים (תרסט ס"ק ח; וכן סימן תרסח ס"ק יד).

[46] דבר זה נתייסד על פי דברי הזוהר פרשת ויקהל (דף רו ע"ב). ועיין עוד כף החיים (תרסט ס"ק ו).

[47] כתוב על שלמה המלך "וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו"(מלכים א' ג, טו). "ואמר ר' אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה" (שיר השירים רבה א, ט; וכן מובא בקהלת רבה א, א, אלא ששם הגרסה "אמר רב יצחק", וכן גרס מרן הבית יוסף בסימן תרסט).

ובטור (סימן תרסט) כתב את מנהג אשכנז בשמחת תורה, וזו לשונו: "ונוהגין באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדבות וקוראין לכל מרעיהן ועושין משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה". וכן הביא הרמ"א בהגה (סימן תרסט) ועיין עוד לכף החיים (ס"ק כד, כז) ומאמר מרדכי -למועדים וימים (נה, כד).  

[48] את הפיוט הזה הנהיג בבגדאד הרב המקובל והפייטן רבי ששון ב"ר מרדכי שנדוך (נפטר בשנת תק"ץ), שהיה חזן בבית הכנסת הגדול ('צלאת לכבירי') בבגדאד. לפי האגדה, בשנה אחת לא באו גשמים בבגדאד, עמד ר' ששון שנדוך, אמר את הפיוט הזה, ומיד נתעבו השמים בעננים וירדו גשמים חזקים. מאז נהגו יהודי בבל לומר פיוט זה פעמיים בשנה, וגם נדפס בכמה מחזורים (עיין לא' בן יעקב בספרו מנהגי יהודי בבל חלק א' עמ' 210; ולרי"ח מזרחי שליט"א במחזור "עוד יוסף חי" לחג סוכות מהדורת תש"ע, עמ' 405).

[49] כן כתב ח"ר עזרא דנגור (מחזור "מועדים לשמחה", בגדאד תרס"ז, דף קמה ע"א): "קודם מנחה נוהגים לחלק הפרשיות על הקהל כל ספר בפני עצמו. בתחילה יחלק ספר בראשית עד ויחי. לכל אחד מהקהל יתן פרשה אחת וכן חוזר חלילה. וכשסיימו יאמר נוסח 'יהי רצון וכו' שנוהגים לאומרה אחר הספרים של התהלים. וכן יעשה בספר שמות, ובויקרא, ובבבמדבר ובדברים. ובסיום דברים עומד החזן ואומר ג' פסוקים מסוף התורה בקול רם, ויתחיל מן 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' עד 'לעיני כל ישראל'. ויאמר 'הדרן עלך  אורייתא וכו' הכתובה לקמן אחר 'וזאת הברכה'. ויתחיל 'בראשית' עד 'יום אחד'. ויאמר הקהל קדיש 'יהא שלמא'" עכ"ל עין שם.  עוד כתב שם ח"ר עזרא דנגור: "ועשיתי לך שמות הפרשיות של כל התורה כל ספר בפני עצמו, חמשה שורות למען לא יבוא לידי טעות החזן המחלק לקהל, וגם ערכתי לך נוסח 'יהי רצון' שאומרים אחר סיום כל ספר, שלא יצטרך החזן להביא ספר קריאי מועד לקרות בו' עכ"ל עיין שם סדר זה שסידר ואת נוסח ה"יהי רצון' שאומרים אחר כל ספר וספר. 

במחזור "תפילת ישרים – לשלוש רגלים" (צ.מנצור) הביא גם כן סדר זה בעמ' שיד.

[50] כתב הרמ"א (סימן תרסט): "ועד נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה" עכ"ל. ובשיירי כנסת הגדולה (אות ג) מובא: "ובהרבה מקומות נוהגים להקיף עם הספר תורה ז' פעמים כנגד שבעה הקפות שביום הושענא רבה" עכ"ל. וכן כתב החיד"א בלדוד אמת (כו, ו).

ואינני יודע מדוע נהגו לערוך הקפות בזמן תפילת מנחה דווקא, ולפי דברי האר"י יש לערוך הקפות לאחר כל תפילה כמובא בשער הכוונות (קד ע"א) וזו לשונו: "יום שמחת תורה מה שנהגו להוציא הספרים מחוץ להיכל וגם להקיף עמהם התיבה בשחר ובמנחה ובערבית דבמוצאי יום טוב מנהג אמיתי הוא, וכבר נכתב בספר הזוהר בפרשת פנחס בדף רנ"ו ע"ב ברעיא מהימנא וז"ל ונוהגין ישראל למעבד עמה חדוה ואתקראת שמחת תורה ומעטרן לס"ת בכתר דילי' כו' וראיתי למורי ז"ל נזהר מאד בדבר זה להקיף אחר הס"ת או לפניו או לאחריו ולרקד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יו"ט אחר תפלת ערבית והיה מקפיד מאד לעשות אז ז' הקפות שלימות זולת ההקפות שלימות של יום שמחת תורה אבל בענין ההקפות שביום לא נמצאתי עמו ולא ראיתיו. גם ראיתיו בליל מוצאי יו"ט שהלך לבית הכנסת אחר והקיף ז' הקפות והלך לדרכו ומצא בית הכנסת אחרת שנתאחרו בהקפות וחזר להקיף עמהם". וכן מנהג חלק מהמקומות , עיין לדוד אמת (סימן כו אות ו) ועיין עוד לבן איש חי (וזאת הברכה, יז).

ובמחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קמב ע"א ואילך) שסידר ח"ר עזרא דנגור מובא המנהג לערוך הקפות בליל החג, ביום לאחר מוסף, וכן לאחר תפילת מנחה (בשני הימים טובים של חו"ל).

[51] כן כתב החיד"א בצפורן שמיר (סימן יב): "תחילה וראש יניחו ספר תרה בתיבה ויהיה אצלו ירא שמים וידו אוחזת בספר תורה כל זמן ההקפות, כי כן קבלתי מהמקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה שהיה מקפיד על זה" עכ"ל. וכן פסק הבן איש חי (וזאת הברכה אות יז): "וכפי רבינו הרש"ש ז"ל צריך להניח ס"ת על התיבה ויאחזנו אדם ירא שמים כל משך הההקפות, ומנהגו של רבינו האר"י ז"ל להקיף בספר תורה" עכ"ל.

[52] נוסח ה"לשם יחוד" שחיבר הרב חיד"א בצפורן שמיר (סימן יב).

[53] לגבי אמירת 'מזמור לדוד הבו' בהקפות, נשאל על זה מרן רבינו יוסף חיים זיע"א בשו"ת תורה לשמה (סימן תפו): "למה נוהגין לומר מזמור הבו לה' בני אלים וכו' בשבעה הקפות שעושין בשמחת תורה ומה טעם יש בזה". והשיב על זאת: "הכי איתא בזוה"ק פ' צו דף ל"א ע"ב 'קול ה' על המים, אל הכבוד' - דא אברהם. 'קול ה' בכח' - דא יצחק. 'קול ה' בהדר' - דא יעקב. 'קול ה' שובר ארזים' - דא נצח. 'קול ה' חוצב להבות אש' - דא הוד. 'קול ה' יחיל מדבר' - דא צדיק. 'קול ה' יחולל אילות' - דא [צדק] (פי' מלכות) עיין שם. ולכן הואיל והשבעה הקפות הם כנגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכותלכן אומרים המזמור הזה בשבעה הקפות" עכ"ל התשובה.

לגבי מזמור "הללויה הללו אל בקודשו" כתב הרי"ח מזרחי שליט"א במחזור עוד יוסף חי לחג הסוכות (מהדורת תש"ע עמ' 97) וזו לשונו: "לא ידעתי מקורו, ורבים לא נוהגים לאומרו כלל או רק בהקפה ראשונה (למעט הבבלים שאומרים אותו בכל ההקפות) ולא הוזכר בכל דפוסי ליוורנו ואף לא במה שהודפס על ידי הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (ליוורנו תרל"ה), ולא בדברי מרן החיד"א, אלא רק בכמה מחזורי בבגדאד, ומשם בארה, וכנראה הוכנס על-ידי ח"ר עזרא דנגור זצ"ל והיה נהוג לאומרו כפיוט וכו'..עכ"ל עיין שם.

[54] בעקבות השפעת המחזורים החדשים "עוד יוסף חי" לרי"ח מזרחי שליט"א ומחזור "קול יעקב" למרן הגר"מ אליהו זיע"א, ועיין לקמן בהערה הבאה.

[55] החיד"א תיקן לומר פסוקים ו'יהי רצון' לאחר כל הקפה משבע הקפות כמובא בצפורן שמיר (סימן יב) ואלו הן הפסוקים שסידר באופן קבוע אחרי כל בקשה: "שמע ישראל", "ה' מלך" ב' פעמים. אמנם המעיין יראה כי פסוקי 'ימין ה' רוממה' ו'אנא ה' הושיענא נא וכו' – אינם מופיעים שם, ואף לא במה שהדפיס רבינו יוסף חיים זיע"א בסדר הקפות שמחת תורה (ליוורנו תרל"ה) ולא במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קנו ע"א).

גם פסוק 'ימין ה' רוממה' מן הסתם לא היו אומרים אותו יהודי כורדיסטאן בחו"ל, ורק כאן בארץ בעקבות השפעת המחזורים של "תפילת ישרים" (של צ.מנצור) התחילו לאומרם.

מכל מקום, במחזורים החדשים ("עוד יוסף חי" ו"קול יעקב") מובא לומר פסוק 'ימין ה' רוממה' וגם 'אנא ה' הושיעה נא וכו', פסוקים אלו הובאו גם במנהגי בית יעקב (אות ק) לג"ר אליהו סלימאן מאני, וכך כתב שם: "אחר כל הקפה אומרים בניגון 'ימין ה' רוממה וגו'. 'שמע ישראל וגו'. 'ה' מלך' שני פעמים. 'אנא ה' הושיעה' שני פעמים. 'אנא ה' הצליחה (וכו') שני פעמים וכו' עכ"ל עיין שם. ועיין עוד לרי"ח מזרחי שליט"א במחזור "עוד יוסף חי - לחג הסוכות" (מהדורת תש"ע, עמ' 98) שהאריך בבירור העניין כיד ה' הטובה עליו.

[56] כן מובא במחזור "מועדים לשמחה" (בגדאד תרס"ז, דף קס ואילך) שסידר ח"ר עזרא דנגור, וכן הוא ב"תפילת ישרים" (צ.מנצור). וכן הוא במחזור "קול יעקב" לגר"מ אליהו.

במחזור עוד יוסף חי כתב הרי"ח מזרחי שיש לומר קדיש "יהא שלמא", עיין שם.

הלכות והנהגות לחודש אלול (דף מקורות)

בס"ד כ"ו אב תשפ"ב הלכות והנהגות לחודש אלול משה עלה להר בראש חודש אלול 1.        דברים, פרשת עקב, פרק ט (ח) וּבְחֹרֵב ...