בס"ד
פרשת שמות
ברית מילה בצור או בברזל?
בפרשה
מסופר על צפורה אשת משה שמלה את בנה בצור, כמו שכתוב:
"וַתִּקַּח
צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" (שמות ד, כה).
מהו
"צור" המוזכר כאן? נאמרו במפרשים הסברים שונים, ובפשטות הכוונה כאן לסלע
חזק[1].
גם על
יהושע ששב ומל את בני ישראל שנית ע"י חרבות צֻרִים[2], נאמר:
"בָּעֵת הַהִיא אָמַר
יְהֹוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת". (יהושע ה, פס' ב-ג).
והנה הרמב"ם
בהלכות מילה (פ"ב הלכה א) מנה כמה דברים שבהם אפשר למול את הרך הנולד,
וז"ל:
"בכל
מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה,
ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים, ונהגו כל ישראל בסכין".
וכעין זה פסק השו"ע (יו"ד רסד, ב).
הרמב"ם
לא הסביר מדוע מצוה מן המובחר למול בברזל [הכסף משנה גם כן לא ציין מקור לדברי
הרמב"ם ועיין בהערה[3]]. ולכאורה הדבר מתבקש, שאולי
נאמר שמצוה מן המובחר למול בצור, כמו שמצאנו אצל צפורה ואצל יהושע.
הלבוש
(יו"ד רסו, ב) פירש שמצוה למול בברזל מפני שהוא חריף ביותר ואינו מכאיב כל
כך.
אך
הפרישה (שם ס"ק ז) כתב ששמע טעם ע"פ המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע
הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד.
וכך
מובא בספר ש"ך[4] על התורה ביתר הרחבה וז"ל:
"שמעתי
למה צור ולא סכין כי ודאי היה להם סכין כי מי שלוקח אשתו ובניו והולכין למלון ודאי
שלוקחין כלי תשמישי הבית אלא לפי שהברזל לא היה לו חלק בקדושה שנאמר (דברים
כ"ז ה') 'לא תניף עליהם ברזל' לזה לא נזכר סכין בתורה שאף בעקידה נאמר
(בראשית כ"ב י') 'ויקח את המאכלת' דבר שחותך ואוכל וכן ביהושע נאמר לו: 'עשה
לך חרבות צורים'...חרבות צורים פירוש טינרא וכן מצור החלמיש מטינרא תקיפא, אבל
כשבא דוד להרוג לגלית ולקח חמישה חלוקי אבנים ונעשו אחת והיה כובע נחושת על ראשו
אמר לו הקב"ה לברזל תרכך עצמך שתיכנס בך האבן ואעשה לך חלק בקדושה זו איזמל
של מילה וסכין של שחיטה וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה"
עכ"ל. ואם כן מובן מדוע מצוה מן המובחר למול בברזל.
בנוסף,
ראיתי לנכון להביא מה שאמר המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין ז"ל. בעבר היה
ידוע כי היום השלישי למילה הוא היה שהכאב מתגבר בו, כמו שכתוב אצל אברהם "וַיֵּרָא
אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"
(בראשית יח, א) ופירש"י: "וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר
חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו". וכך נאמר גם
לגבי שמעון ולוי שרצו להרוג את אנשי שכם שהרגו (בראשית לד, כה): "וַיְהִי
בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח
וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.
המוהל
ד"ר צדוק סיריל פיין ז"ל, הסביר שהיום השלישי למילה נחשב כיום שבו מחלתו של הנימול גוברת מחמת
הזיהום שנגרם עקב חדירת חלקיקים שונים לפצע, מפני שלא היו מודעים לחומרת החיטוי,
והיו מלים במתכת גסה או אבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי
אבן, ועל פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע, יוצרת תוך 72
שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. זו הסיבה שאמרו חכמים
(שבת קלג, ב) שהמוהל חייב למצוץ את הפצע, ואם אינו עושה כן מעבירים אותו, משום
סכנה. על ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת
הזיהום. וכך רצה להסביר את חומו של אברהם אבינו ביום השלישי, שלא היה רק בגלל היום
החם, אלא חום גופו היה 'כחום היום', כארבעים עד ארבעים ושתיים מעלות (הובאו דבריו בספר פניני הלכה משפחה
פ"ח סעיף ד הערה 1).
[1] בפירוש המילה צור נאמרו פירושים שונים:
אונקלוס ויונתן תרגמו שהוא "טינרא"
שזה סלע. וכן פירש החזקוני וז"ל: "דבר אחר, צר לשון אבן כמו כשמיר חזק
מצור. שהרי בדרך היתה ובפתע לקחה מה שמצאה" עכ"ל.
עוד יש שמי שפירש שצור הוא אכן אבן, אבל צפורה
לא מלה עם אבן, אלא לקחה סכין וחידדה אותו בצור (הובא בתוספות השלם, בעריכת הרב
יעקב גליס, פירוש ז' לפס' זה).
ראב"ע פירש שזה דבר חד, כמו חרבות צורים
(יהושע ה, ב), שהם חדים. ר' חיים פלטיאל פירש הוא אזמל חריף. וכעין זה פירש
הרשב"ם שזה היה תער מלוטש או איזמל חריף.
הכתב והקבלה פירש שצור הוא עקבי בשמים וסמי
רפואה, ונתנה אותו להצמית הבשר כדי לעצור את הדם ולרפא את מקום המילה. וכמו שנאמר
בירמיה (ח, כב): "הצרי אין בגלעד" וכן ביחזקאל (כז, יז) "ושמן
וצורי". ופירש כן על פי דברי הזוהר הקדוש בפרשת לך לך (צג ע"ב) שנאמר שם
"מהו צור אלא אסוותא".
[2] וגם שם נחלקו מה הכוונה צורים. יונתן תרגם: 'אִזְמְלָוָן
חֲרִיפִין' [ומשמע שזה היה עשוי מברזל, עיין במפרשים שם]. אמנם לפי חז"ל
במדרש בראשית רבה (לא, ח) זה היה "גלבין דטינרא" [אזמל מסלע קשה].
[3] הכסף משנה ציין את מקורו של
הרמב"ם להלכה זו מהגמ' בחולין (טז ע"ב): "אמר רב חסדא א"ר
יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא, ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה: אין שוחטין בה, ואין
מלין בה וכו'", אך לא ציין מה מקורו של הרמב"ם שאמר "ומצוה מן
המובחר למול בברזל" (ועיין דברי ירמיהו על הרמב"ם שהרגיש בכך).
הגר"א מוילנא ציין מקור
לדברי הרמב"ם מדברי חז"ל במסכת שבת (דף קל ע"א): "משנה. רבי
אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת - מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו על פי
עדים. ועוד אמר רבי אליעזר: כורתים עצים לעשות פחמין לעשות (כלי) ברזל...גמ'...
תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל
בשבת".
עוד דבר שטעון בירור מהיכן
המקור שנהגו כל ישראל למול בסכין. ובספר קרית מלך על הרמב"ם כתב שמקורו הוא
מירושלמי שבת סוף פרק יט שהוזכר שם "סכין של מילה". וכן ציין לשבת
ק"ל ב' שכחו ולא הביאו איזמל כו'.
[4]
שפתי כהן על התורה,
חברו ר' מרדכי הכהן מעיר צפת. רבו של המחבר היה ר' ישראל ב"ר מאיר די-קוריאל,
מגורי האר"י ז"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה